אל מול פני האומה המתקדרות הנשקפות אלינו ממרקע הטלוויזיה, בייחוד אחרי הקליימקס של המונדיאל זצ"ל, ולצד החדשות והתוכניות שלא מוסיפות לנו אופטימיות או שמחת חיים ושולחות אותנו לחיפושי עומק אחרי עיניין וכשרון ב VOD או באוספי נטפליקס, סלקום TV ועשבי תוכן אחרים שצומחים בסביבה, יש מעט מאוד רגעים של נחת שמבליחים מתוך הריק. לערוץ 10 יש נקודות זכות רבות יותר מאשר לערוצים האחרים ולאחרונה פורצים קדימה גם "כאן" שחורצים לשון למי שניסה לחנוק אותם באיבם.
שידורי "קשת" ו"רשת" של ערוץ 2 מדדים הרבה מאחור בחוסר התלהבות ויכולת מופגן עם שתיים שלוש תוכניות ריאליטי חסרות ייחוד המתנהלות בין המטבח לסוגיו והזמרה על תחרויותיה ובצווחנות הצוהלת הרדודה של אסי עזר ("אני לא מאמין" כברירת מחדל). אבל אמש ניתזו מהמסך כמה דקות של חיוך מסוים עם פתיחת העונה השניה של "אף פעם לא מאוחר" של "רשת".
בעונה הראשונה נגררנו אחרי קבוצת גברים, מפורסמים במידה אבל לא אנרגטים במיוחד שחגו מסביב לדמות הראשית בחבורה, שלמה בר אבא הבלתי נלאה. אבל גם לאיש המוכשר הזה, פצצת כשרון ואילתור קשה היה לשאת את המטען העודף של חשיבות עצמית שהרעיפו עליו ועל הצופים איתן בן אליהו, פרופסור רפי קרסו ופיני גרשון שנצילות האיפיונים, כמו הסוללה של עיניין ציבורי בהם התרוקנה במהירות כבר בפרק הראשון של התוכנית.
העונה השניה שנפתחה אמש הטיחה בנו אנרגיות שונות לחלוטין ונראה שיהיה כיף אמיתי לחוג איתן בתאילנד. ההרכב הנשי שהוצב לפנינו מבטיח שבועות של ענין ומדיף ארומה של "בינגו" מדוייק ומלהיב. ציפי פינס, חדת זויות וחמורת הסבר שבחבורה מביאה לנסיעה את הפדנטיות, ההחלטיות, הנחישות וכנראה גם את התחרותיות שבמפגש של נשים לא צעירות עם המון נסיון חיים, כל אחת טבולה בסביבה הקיומית שלה. נורית גפן, אמא של אביב ושירה מביאה את העצלות המפונקת המתוקה של פנסיונרית בוהמה, אוהבת לישון, לקרא, לנוח, את הילדים והנכדים ושונאת לבשל ושיגעו בה ויפרמו את פרטיותה. היא היפה והמסתורית של הצוות ועיניים כאלה לא רואים כל יום ויש לי רושם שהיא תהיה התגלית של החבורה.
מול ההפתעה שבגילוי של גפן, שרל'ה שרון פורסת בגדול כאן בדיוק את מה שמצפים ממנה. היא ארץ ישראל של פעם, מהקיבוץ, זאת שהיתה עובדת ביום ושרה ורוקדת בלילה. אצל שרון זה שרה כל הזמן. לאחר שהעמיסה על מטענה את כל כלי הנגינה האפשריים היא מנסה לא לקפח אפילו אחד מהם, ובנוסף פוצחת בשיר על כל סיום משפט של כל מי שנמצא בסביבה, לקול חריקת השיניים של חברותיה למסע. היא האופטימית, הנועזת ושמחה להיות נחשונית במטלות שמניח בפניהם יואב רבינוביץ, הגננת של העונה הקודמת והמלווה הצנוע של הקבוצה הנשית כאן. כי הן כל כך עצמאיות שהוא לא צריך לדחוף אף אחת במעלה הדרך.
ועל כולן רבקהל'ה מיכאלי, סיניור סיטיזן בחבורה התוססת הזאת, המשופשפת ביותר מול מצלמות הטלוויזיה, מצחיקה, צינית, חדה, חכמה, מיידית שיודעת לעטוף בחן גם את הרגעים הפחות מרנינים של המפגש המרובע. כולן ביחד וכל אחת לחוד משלימות קבוצה שיש בה שיווי משקל, איך שלא תסתכלו. גם הקיבוצניקית מול התל אביביות, גם המופנמת מול המוחצנות, גם הקפדנית אל מול החפיפניקיות, יש מקום להתנגשויות מרתקות שיטיפו עסיס של כיף על הרגעים המשותפים, להן ולנו.
אמש הן נפגשו ויצאו לדרך, ארבע נשים שהגיל הממוצע שלהם הוא למעלה מ 70 שמוכיחות שהשנים שגידלון הם גם השנים שלא הצליחו לכופף אותן ובבעירה פנימית של ילדות קטנות (ובאנחות כאב ורטינות פה ושם) מגלות את מסתורי הארץ שחשבנו שאנחנו הישראלים מכירים, אבל הנה מוכיחה לנו התוכנית שיש עוד הרבה מה ללמוד. הן חשבו שבאו ל"בטן גב" ולמסז'ים, אבל לרבינוביץ' ולעורכים-מפיקים יש תוכניות אחרות והם רוכבות על פילות, רוחצות אותן, נפגשות עם שבט מרוחק, מתלבשות בלבוש העממי, אוכלות וישנות על הרצפה בתנאי טירונות, יוצאות לעבוד בשדה, מלמדות (שרהל'ה, שרה'לה) את המקומיים ירושלים של זהב ומהגגות על הורות, נכדים ופרסום.
והכל בהמון הומור ובינתיים גם באמפטיה הדדית, שאני יודע שעולה לחלק מהמשתתפות במאמצים רבים… יופי של תוכנית. חוזר אליה גם בשבוע הבא לראות איך זה מתפתח.