אדוות הצונאמי האחרון של הצביעות הפוליטית בארץ הגיעו עד החופים הנאווים של קאן והיא נושאת צחנה של צדקנות שמנסה לרצות שוב ושוב את הכוחות שממילא שולטים בהלכות החיים בארץ הקודש. אל מול החובה האזרחית להתחתן ברבנות, להתגרש שם, לסגור עסקים בשבת, לעצור את התחבורה הציבורית, להדר את הזרמים הלא אורתודוקסים, להפריד בין גברים ונשים, לזרוע הדתה במערכת החינוך, להעדיף בתקציבי עתק בני ישיבות ולמנוע מהם ללכת לצבא ולהכנס למעגל היצרני של עבודה, אל מול כל אלה הניחו על ראשו של זרחוביץ' שני מכלי תפילין בדמות קוקיותיה של נטע ברזילי.
שומו שמיים, ב"ארץ נהדרת" שוב הזכירו אתכם ושוב עשו החלשים את מה שהם עושים אחרי שנגמרות להם הדמעות וזה לצחוק. והצחוק הזה, כנראה הוא מסוכן, לפחות למי שמעולם לא הבין את מערכת ההפעלה של ההשכלה הכללית או לפחות מה שיש בלימודי ליבה ובארון הספרים החילוני.
כי אם היו מבינים דבר או שניים, פחות צבועים ואולי לא מ-פ-ח-ד-י-ם, היו יכולים להכיר את תפקידה של הסאטירה והקריקטורה בחיינו ולהבין שכאן היא אפילו כפולה ומכופלת. בכל חברה מתוקנת, אפילו זאת הקתולית, האיטלקית או הספרדית האדוקות במיוחד יודעים לקבל ביקורת, או מבט אחר על האמונה, על הדת ובעיקר על מוסדותיה. מה היה עושה נאני מורטי למשל בביקורת שלו על הותיקאן, מה היה עושה אלמודובר בביקורת שלו על הכנסיה, אם הממסד הדתי שם היה זוכה לאותה רוח גבית מהממסד הפוליטי כמו אצלנו. אבל כל עוד יהדות התורה, ש"ס והבית היהודי מחזיקים את הקואליציה הזאת בחיים עם טובות הנאה שמתפזרות שווה בשווה בין כל שותפות הסוד הגלוי, לנו החרות להגיד הכל תהיה תמיד כרוכה ביסורי שיימינג. ואלה מגיעים מהר מאוד גם מהדרגים הגבוהים ביותר של השלטון.
ב"ארץ נהדרת", כמו ב"גב האומה" יישמו את החובה שלהם לטלטל ולהצחיק, לחשוף במערכון ובתמונה את מה שלא נשמע מעל במת הכנסת או בשאריות מרכזי דמוקרטיה אחרים. וכאשר ראש הממשלה הוא קריקטורה של מדינאי דגול הדואג לעמו, ושר הדתות הוא קריקטורה של פוליטיקאי הגון, ישר ופתוח ושר החינוך הוא קריקטורה של "הדתה שמדתה" וחשיבה דמוקרטית ושר התקשורת הוא קריקטורה של כלבלב המלחך עכוזו של אדונו וכל הממשלה כולה היא קריקטורה של להקת מעודדות ומקהלת רקע לדף מסרים והכנסת היא קריקטורה של שומרי חוק, לא נשאר לאנשים הטובים של התוכנית אלא לעשות קריקטורה מהקריקטורה. סאטירה מהסאטירה.
כמו בקטע הנפלא ב"להיות ג'ון מלקוביץ" כאשר מלקוביץ, עצמו מיישם את אפשרותו של מבקר אקראי להיות בתוך ראשו של ג'ון מלקוביץ, ונופל לעולם המורכב כולו מגברים ונשים שכולם מלקוביץ' שממלמלים רק את שמו, כלומר נכנס ללופ המהדהד את העובדה המדהימה, כך גם כאן. הקריקטורה הסאטירית על קריקטורות סאטיריות מעצימה את עצמה ומהדהדת כל כך חזק עד שגם ראש הממשלה מגיב משהו כמו "אני בעד חופש הביטוי… אבל כאן נחצו קווים אדומים". איזה קווים אדומים נחצו, לעזאזל ? אז הראו שתי קופסאות על ראשו של זרחוביץ' כבנט. מה, לראות את נתניהו עושה תרנגולת בכניסה לישיבת הממשלה זה מכובד יותר ?
סאטירה וקריקטורה לא אמורות להיות רק משעשעות. תעיד על כך ההיסטוריה של האנושות המערבית מהסאטירות הדידקטיות של יוון העתיקה ועד חנוך לוין. אבל האם ההתנכלות של הממסד וחלקים אלימים בקהל שינו את העובדה שלוין תאר ב"מלכת האמבטיה" וב"את ואני והמלחמה הבאה", ממש אחרי האופוריה של ששת הימים, את מה שקרה ביום כיפור ובעוד מלחמות ובין מלחמות מאז ?
מה שיפה בקווים האדומים הוא שכמו הקו הירוק, הם הולכים ונמחקים, הולכים ונדחקים אל הציניות של מי שמשרטט אותם. הסאטירה והקריקטורה טיפלה אצלנו גם בשואה. נושא רגיש על אמת, קדוש. אבל לא על השואה צחקה הסאטירה אלא על מי שעושה ממנה פלסתר וקרדום לחפור בו. והיא, השואה היתה גם היתה. אז מדוע אי אפשר לעשות סאטירה על אלוהים שלא היה בשואה וכנראה גם לא היה בכלל ? ויותר מכך – על הממסד המתרגל שוב ושוב רווחים על חשבונו של הקדוש ברוך הוא לחלק מהחברה שלנו, ולא לרוב החילוני שבה ?
ועוד נקודה מעודדת. הרייטינג אתמול, מסתבר הוכיח כי רוב הצופים בישראל היו מול "ארץ נהדרת" וויתרו על "האח הגדול". סוג של שינוי בהגדרת מדורת השבט. אם זה לא תמרור אזהרה למי שחושב שהוא מכיר את רצון העם, אני לא יודע מה זה תמרורים. וכאשר הקריקטורות הפוליטיות שנדחקות אל המקרופונים בטענות ש"נפגעו רגשות העם" שיהרהרו שנית (אם הם יכולים ורוצים) מי זה "העם" ומה הוא בעצם רוצה.
אבל אחרי הקול והתמונה והכשרון של היוצרים והמבצעים של "ארץ נהדרת" כדאי לזכור שההנאה שלנו בלצחוק בחזרה על מי שצוחק עלינו לעיתים היא גם מעקרת. לפחות את הרצון להוציא את הראש מהחלון ולצעוק "נמאס לי, אני לא יכול לשאת זאת יותר" כמו בסצנה המקפיאה ב"רשת שידור" עם המטיף הזועם פיטר פינץ'. כי אם נתמתח, בחיוך של ניצחון, נסגור את הטלויזיה ונלך לישון – מה הועילו חכמים בסאטירתם ?