"א' תחסל אותם" – כל כך נכון גם להיום

במאבק הקיומי המתנהל היום על גורלו, מעמדו ותפקידו של בג"צ ולמעשה על גורלה והלגיטימציה של מערכת המשפט הישראלית כולה, הסרט התעודי המצויין "א' תחסל אותם" ששודר אמש בערוץ  10 הוא תוספת של סטרואידים לחיזוק הטיעונים כנגד פגיעה כל שהיא בכלב השמירה של הנורמה החוקית, המוסרית והציבורית בישראל. נכון שסרטם המטלטל של גידי וייץ ונדב עשהאל הוא כבר בן שש שנים לערך, אבל מוסר ההשכל שלו נכון, אולי שבעת מונים גם היום וטוב עשה הערוץ שהציע אותו שוב לצופים שאולי ראו בו אז, לפני שנים רק סיפור מתח. משום שהיום הוא מטיח לנו בפנים ובאופן מוחשי מה יכול להתרחש, ואולי הוא אפילו כבר מתרחש במציאות הפוליטית המעוותת שלנו, מאחורי דלתות סגורות ונעולות וטענות מטייחות על מצב וצרכים בטחוניים.

הסרט מציב בפנינו סיפור אמיתי שעימת את החוק ואת האנשים האמורים לשמור עליו ולהקפיד על דקדוקיו עם הרשות המבצעת שעיוותה את הערכים המקודשים של דיווחי אמת והתייחסות לשקר עד כדי שבירת הכללים של חיים במדינה דמוקרטית. מדינה כישראל המתיימרת לשחק בקווי המגרש של הדמוקרטיות המערביות, לפחות. ההתעקשות על בדיקת "פרשת קו 300" והניסיונות שהיו ברוב הדרך סיזיפיים לפתוח את הפצע שהלך וצבר מוגלה, שאיים להרוס את המרקם העדין של פעילות השב"כ והגורמים הפוליטיים שהיו אחראים עליו, שקבע שיש חוק אחד לאזרחי המדינה ואחר לשרותי הביטחון, שיכול היה לפתוח אופציה שבה זכויות הפרט באשר הן נרמסות לטובת גחמה ושקר וטיוח של בעלי שררה, הם שעמדו למבחן. נכון שבסופה של הדרך יצא, כנראה הצדק לאור לפחות בחלקו אבל התהליך שנחשף בסרט מצמרר. כמה קרוב היינו בצומת הדרכים לפנות לכיוונה של מדינת משטרה טוטליטארית בסגנון מדינות דרום אמריקה ומשטרים אפלים אחרים.

הסיפור, למי שעדיין לא מכיר מתחיל ב ב-12 באפריל 1984 בהשתלטות ארבעה פלסטינים כבני 18, שבאו מרצועת עזה חמושים בסכינים, על אוטובוס בקו 300 של "אגד", שנסע מתל אביב לאשקלון. החוטפים החזיקו בנוסעי האוטובוס כבני ערובה ודרשו לשחרר תמורתם 500 מחבלים, אנשי פת"ח הכלואים בישראל. האוטובוס נעצר לבסוף ע"י כוחות צהל ברצועת עזה ומי שהיה קצח"ר באותם שנים יצחק מרדכי הטיל את ביצוע פעולת ההשתלטות ושחרור הנוסעים על סיירת מטכ"ל ומפקדה שי אביטל. בפעולה נהרגו שניים מתוך ארבעת המחבלים ושניים נלקחו לחקירה. הוראתו של אברהם שלום ראש השב"כ לאנשיו בשטח היתה להרוג את המחבלים והוראה זאת בוצעה. למרות הודעת השב"כ כי כל החוטפים נהרגו בקרב הצליח הצלם אלכס ליבק להנציח במצלמתו אחד מהם שנלקח ע"י שני אנשי שב"כ לחקירה. הצילום פורסם בעיתון "חדשות" ללא צנזורה וכתוצאה מכך נענש העיתון בסגירה לכמה ימים.

כתוצאה מהפרסומים בעיתונות הורה שר הבטחון משה ארנס על הקמת וועדת חקירה בראשות האלוף זורע ובה היה חבר איש השב"כ יוסי גינוסר שהעביר את פרטי החקירות לשלום. הוא אף השתתף במערכת בידוי הראיות שהפנתה את האשמה בהריגה אל מרדכי לאחר שזה צולם בזמן הפעולה מכה באקדחו אחד המחבלים. בית המשפט הצבאי אמנם זיכה את מרדכי, אבל הטיפול בנושא ושאלות נוקבות של מוסר והתנהלות אישית ומקצועית שנמתחו גם לכמה ועדות חקירה נוספות, הביאו שלושה בכירים בשרות לידי דרישה משלום להתפטר. שלושה אלה – פלג רדאי, ראובן חזק ורפי מלכא, סגניו של שלום וראשי אגפים בשרות הם הגיבורים של הסרט והנראטיב שלהם, שנפרש בהקלטות ובתעוד ויזואלי הוא הסיפור של הסרט.

השלושה, כל אחד לחוד וכולם יחד לא יכולים היו לראות את השרות שלהם נכנס שלא בטובתו לסמטה אפלה של שקרים, טיוחים, האשמות, פגיעה בטוהר המידות ועיוותי דין כפי שהוליך שלום את השרות. אברהם שלום היה דמות כריזמטית, אפילו מטילה אימה, נערץ על פיקודיו, אולם ההחלטה האומללה שלו – כך גם על פי עדותו המאוחרת טרפה את הקלפים. כשמתחילים בשקרים ובהסתרה, העננה רובצת על כל הפעילות והאוירה העכורה בשב"כ סיכנה את הפעילות היום יומית שרק הלכה וגדלה. "לשקר מותר אל מול אויבים ויריבים, לא בתוך הארגון פנימה" חשבו. שלום חשב אחרת ובעזרת מקורבים כמו גינוסר פעל בכל הדרגים להשתיק ולהמית את הפרשה.

עמדו כאן זה מול זה שני מחנות – מחד שלום ואנשיו, בגיבוי שקט של שמעון פרס ראש הממשלה ויצחק שמיר שהחליף אותו ברוטציה ואפילו המפכ"ל דוד קראוס שהתחמק מלקבל את התלונה של זמיר בדרישה לחקירה משטרתית, שידעו על הפרשה אבל העדיפו להדמימה ומאידך אנשי החוק – יצחק זמיר היועץ המשפטי לממשלה בערוב ימיו בתפקיד, דורית בייניש המשנה לפרקליט המדינה ויוסף חריש היועץ הטרי שמונה כדי לסגור את הסיפור אך החליט להמשיך לחקור. התנפצו כאן זה אל זה שתי תפיסות עולם – האחת פוליטית בטחונית שסרבה לפגוע בגופים בטחוניים בטענה כי בטחון המדינה יעמוד בסכנה והעניקה להם כוח אבסולוטי  והשניה חוקית שטענה כי את הנורמות אין להפר והחוק צריך להיות שווה לכולם ומי שעובר על החוק צריך לשלם על כך. וזה הבסיס לעמידותה של מדינה דמוקרטית, כלומר דרישה להגביל את הכוח הזה.

הפרקטיקה שהופעלה כאן ביישומו של אותו כוח אבסולוטי למעשים בלתי חוקיים בעליל, שכללו רצח, בידוי ראיות, והאשמת שוא ופגיעה מתמשכת בטוהר המידות ובדיווחי אמת היתה מביאה מהר לפגיעה אנושה בשב"כ באופן הרבה יותר קטלני  ממה שקרה אחרי ניקוי האורוות  שהגיע לאחר התפטרותו של אברהם שלום מראשות האירגון. דוקא ההתעקשות של אנשי החוק ושלושת הסגנים שלא הסכימו לחיות עם הנורמות המעוותות היתה זאת שהביאה למרפא ולהשגים אדירים בשנים שעברו מאז. הצורך ברשות שופטת אמיצה, במערכת של הפעלת מגבלות על כוח, בדרישה שקיפות ושוויוניות היא זאת שמציעה חומה ביטחונית אמיתית לקיומו של עם ואת זה בדיוק מוכיח שוב סרטם של וויץ ועשהאל. ואם צריך עוד הוכחה לאקטואליות של הנושא – להלן ההחלטה מהימים האחרונים ששני אנשים בלבד, ראש ממשלה ושר ביטחון יוכלו להכריז מעכשיו על מלחמה. שניים בלבד שיכריעו את גורל המדינה כולה, באין איזונים, באין בלמים.

הסרט משתמש ומשלב באופן מרתק את השיחות עם שלושת הדמויות העיקריות, גיבורי הסרט מלכא, רדאי וחזק, צילומים מן הארכיון וקטעים נדירים מהרצאותיהם של שלום עצמו בפורום השב"כ ודורית בייניש המתארים את הזוית שלהם ואת המסקנות שלהם מהאירוע. הוא אמנם לא בא חשבון עם ההחלטה התקדימית למתן חנינה למי שהיו יכולים להיות נאשמי הפרשה – כמה אנשי הארגון המעורבים ובניהם גינוסר, אהוד יתום שהיה מי שהוציא לפועל את פקודת החיסול וכמה מפיקודיו, שלושת הסגנים וכמובן שלום עצמו. החלטה בעייתית שבג"צ הכשיר ברוב של שניים מול שופט אחד לחנינה נשיאותית טרם הגשת כתב אישום ומשפט. אבל הריח והטעם של אבקת הכביסה בה השתמשו המחליטים להלבנה ולסגירת הפרשה עולים ממנו בכל עוזו.

"א' תחסל אותם" הוא סרט שחשוב להפנים בעידן כשלנו, של ליקוי מאורות וניסיונות לערעור מעמדה של הרשות השופטת ומערכת הערכים האבסולוטית ששומרת על חברה בריאה ותקינה ומחזירה שפיות לטירוף המערכות הנוכחי. זהו סרט שסיפורו גולש מהאירועים ב 1984 ומציף שאלות עקרוניות. וחשוב מאוד להזכיר לנו שרוב פופוליסטי זה או אחר הוא ערך חולף. העקרונות שהנורמות החוקיות מעמידים בפנינו הם אמת המידה האמיתית. הבלם מהדרדרות למצב של רפובליקת בננות טוטליטארית.

רוצה לשתף ?