"המדרשה" – ריאליטי בתחפושת

המשוואה נראית ברורה, פשוטה ואפילו פשטנית מתמיד. מול השב"כ נעמיד את המוסד. מול "קשת" נעמיד את "רשת", מול דרמת ריגול נעמיד את "השרדות". אופס, האלגוריתם מתקלקל משהו, 65 אחוז של הצלחה, בדיוק כמו מה שקרה לחגי, המתמטיקאי המבריק, המועמד הראשון שהודח מהקורס לסוכנים עוד לפני שהקורס נפתח.

כבר כתבנו – ב"רשת" אומרים : ANYTHING YOU CAN DO WE CAN DO BETTER אבל מה לעשות – ברוב המקרים יוצא להם דוקא LESS. לא יודע אם זה עיניין של מזל או בחירה לא מוצלחת, שהרי ברוב המקרים אותם החומרים זורמים לשתי המיפקדות, אבל אמפירית מסתמנת תוצאה בדרבי הזה  וכך קורה גם כאן.

אם על שעות הפנאי של חיינו הולך ומשתלט הזרם הביטחוני כחומר גלם ליצוא, וחלק ממנו כבר נמכר והיטב לחו"ל, הרי הקרב בין סוכנויות הביון שלנו הוא עיניין בלתי נמנע. "כפולים" בושל היטב ונכון כסדרת מתח צנועה ואפקטיבית ו"המדרשה" מגיע לתת לו בראש עם רעש, צלצולים והרבה אקשן פוטנציאלי. העובדה היא שדוקא הצמצום שכפו על עצמם אנשי "כפולים", מוכיח עצמו נכון יותר במסגרת המקומית ו"המדרשה", לפחות בפרק הראשן מצביע על כיוון אקסטרווגנטי מידי ולכן שאפתני מידי. רוצה אבל לא יכול לספק את הסחורה.

בעיקרון רשת עושה שוב, מתוך רפלקס מותנה מה שכל זכיינית טלויזיה יודעת לעשות כבר בעיניים עצומות וזה עוד תוכנית ריאליטי, הפעם במסווה. "הישרדות", למשל. קבוצה של אנשים מרוכזת במקום אחד, מכוונת מטרה גם כדי להגיע בסופו של דבר לחוף מבטחים (גדר המערכת של חצר המוסד) וגם כדי לדחוף כל פרק אחד מהם החוצה. יש גם מדריך קבוצה המכוון את התנועה, מעריך ונותן ציונים וגם משלח את הנכשלים בדרך הביתה.

הטלויזיה המסחרית יודעת לעשות מעשים היברידיים בלתי הגיוניים בשם המציצנות האנושית כבר מזמן.  ז'אנר שנקרא דוקו-ריאליטי, למשל, הוא המצאה שכזאת שעטנז בלתי אפשרי של מושגים מתנגשים. אוקסימורון, מה שנקרא. עכשיו מנסים להמציא ברשת את סדרת המתח-ריאליטי והתוצאה לא מבטיחה ריגוש רב. ההבדל כאן בין "הישרדות" ושיבוטיה לבין "המדרשה" הוא שכאן ברור שכולם פועלים על פי תסריט כתוב, דבר המוסתר מאיתנו הצופים בסדרות הריאליטי – מ"האח הגדול" ועד "מאסטר שף". שלא תהיה טעות – זה מתוסרט.

קבוצה של נבחנים נזרקת באשמורת ראשונה לחוף שומם במרכז הארץ, לבושים בטוקסידו ובשמלות ערב ויש להם מטרה. להגיע לשער מבנה ביטחוני עד שעות הבוקר בלי שיתפסו. המשטרה וכוחות הביטחון מחפשים אותם והם צריכים להוכיח תושיה ואומץ כדי להמשיך ולהתקדם. מסתבר שאלה הנבחרים ע"י אחד יונה הררי (יהודה לוי), סוכן מוסד שפישל באחת הפעולות, כמעט סולק מהארגון, אבל בידיו ניתנה הסמכות לעמוד בראש  קורס הכנה וסינון לסוכנים חדשים. שאלה – למה נותנים דוקא למי שלא הצליח, לארגן קורס לסוכנים פוטנציאלים ?

הררי עוקב אחרי הנסיונות להתחמקות של הקבוצה, המתחלקת לקבוצות משנה, דרך מסכים ומצלמות ומקרופונים מחדר פיקוד במרתפי המוסד. הוא מקבל אישור ראש המוסד וסגנו, מתנגדת למעשיו הפסיכולוגית האחראית עליו אביגיל (לירון וייסמן) שיש לה עבר רומנטי איתו שתלוי מעל היחסים המקצועיים, ומוצב לצידו הסוכן הוותיק סיימון (יהורם גאון) שצריך לשמש כווסת או מנטור לקורס כולו. המועמדים –  איתי טיראן, חנה לאסלו, אקי אבני, דן שפירא, גל תורן, יניב ביטון, סוריה טוראנס, עומר ברנע, רום ברנע, גניה סנופ ,לירז חממי, אלכס צ'קון ויובל שגב.

הבעיה העיקרית היא שזה פשוט לא מותח. הדמויות, רובן סטריאוטיפיות, לא מצליחות להתחבר עם עצמן ובודאי לא עם הצופים ומה שנשאר זה תאטרון חובבני במקום סרט טלויזיה מהודק. היוצרים – כאן אורי לברון ויזהר הר-לב והבמאי דני סרקין לא מצליחים ליצור דמויות אמינות ומעניינות מספיק ומציעים כוכבים המשאילים את דמותם המוכרת לארבעים דקות של בדיה. הדרמה מופרת כאן ע"י כמויות מופרזות של אקשן, והאקשן אינו מספיק מותח. למרות שברור שיש כאן ערכי הפקה ועבודה מושקעת, התוצאה הסופית מעוקרת מעיניין. התסריט לקוי ונטול סיפור מגבש, ממש לא איכפת לנו מי מהמועמדים יגיע לקו המטרה, לא נבנה מתח, לא ברור לאן כל הכבודה הזאת עומדת לזוז.

והעיקר – הפרק הראשון, לפחות לא עומד במבחן הראשוני של כל סדרה כזאת. ממש לא מעניין מה יקרה בפרק הבא. ואם כבר הפרק הראשון לא פוער לוע כדי לבלוע את הצופים, מה יהיה בהמשכה של הדרך ?

 

"אינטימי עם רפי רשף" – החיים בצהוב דהוי

רפי רשף מחמיץ הזדמנות להכיר לנו את בני גנץ  במפגש "ראש בראש" בלי הפרעה. ממראיין משופשף ובעל וותק כמו רשף אנחנו מצפים להרבה יותר. מפגש אינטימי, בלי הפרעות ועם יכולת לחדור עמוק ולוחץ לדמויות המצויות במרכז התודעה שלנו, במקרה של גנץ כנראה גם בין פאזות של שרות ציבורי.

רשף נשאר לרפרף מסביב לסיפורים המוכרים של מוכרי התדמיות ויחסי הציבור של גנץ. במקום להציע לנו אפשרות להכיר את האיש, את השקפת עולמו החברתית, הפוליטית, הכלכלית, לחדור פנימה ולנסות להוציא משם אמיתות מחייבות, הוא חוזר אל המוכר והידוע, אל הצהוב, השיטחי והרכילותי וכך עושה שרות דב למרואיין, שודאי יש שתולים בו תקוות למנהיגות שקולה יותר ולתפקיד מרכזי בחיינו הפוליטיים והיו רוצים לראות בשיחה כזאת פתיחה להכרות מחייבת יותר. ובאיבחה אחת עושה רשף פלסתר גם את המקצועיות שלו עצמו.

"אינטימי" נראה כמו משבצת לבזבוז זמן מסך בעלות אפסית יותר מאשר עבודה עיתונאית רצינית של מי שמתיימר ליותר. ואלי, בעצם כבר לא…

רוצה לשתף ?