בצרוף מקרים שאינני יודע אם הוא מקרי מציע הבוקר עיתון הארץ את מוסף "ביו" שלו המוקדש רובו ככולו לנושא הכאוב מאוד של מחלת סרטן השד והאפשרויות לטיפול בה בעת ואחרי הגילוי הקשה. כותרת המשנה מסבירה כי המגזין מתפרסם לרגל חודש המודעות לסרטן השד. מניח שזאת גם הסיבה בגינה החליטו קברניטי ערוץ 10 להציע את סרטה של מיה איידן דווקא אמש, סרט שנגע אמנם חזק בבלוטות הרגש אבל עורר גם כמה שאלות באשר ליצר המציצנות שלנו וניצולו בעולם של טלוויזיה ההופכת צהובה יותר ויותר.
מספרים על בילי ווילדר, במאי נפלא, חכם ועוקצני שנשבע שלא יעבוד עם מרלין מונרו אחרי הניסיון שהיה לו איתה ב" חטא על סף ביתך", סרט שעשה ב 1955 (כן, אותו הסרט עם התמונה המפורסמת שבה עברה מעל פתח מתקן האיוורור ושמלתה התנפנפה כדי לחשוף זוג רגליים מוצקות). היא מפונקת, היא לא מרוכזת, היא פרימדונה, היא מאחרת לצילומים לעיתים בשעות ארוכות, היא לא זוכרת טקסטים ואיכויותיה כשחקנית אינן מצדיקות את כל אלה… אמר. והנה, ארבע שנים אח"כ הוא ליהק אותה לתפקיד מרכזי ב"חמים וטעים" שהיתה לימים הקומדיה הטובה ביותר בכל הזמנים. מדוע לקחת אותה שוב אחרי כל מה שסיפרת לנו עליה ? נשאל. ווילדר ענה "עדיין נכון כל מה שאמרתי אז, אבל תראו – יש לי דודה שגרה בוינה. היא רצינית, אחראית, דייקנית, מוכשרת, בעלת הספקים גבוהים בכל מה שהיא עושה. יש לה רק בעיה אחת : היא לא מעניינת איש…
כששואלים ילדים צעירים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים רבים מאוד עונים "מפורסמים". להיות סלבריטי היום זה מקצוע שמבטיח מעמד, כסף, הכרה חברתית וכרטיס כניסה די חלק, אמנם מוגבל בזמן, למנעמי החיים ומשובותיהם ולא חשוב באיזה נושא. הטלוויזיה על אתרי השיגור המרובים שלה, בעיקר תוכניות הריאליטי המשריצות סלבריטאים אינסטנט בעשרות מידי עונה היא קטליזטור לעיסקי אוויר אלה. והנוסחה היא, כאמור, לעשות רוח, לעשות רעש, לשכשך מה שיותר את הגלים בביצה – ולהתפרסם. והרייטינג – זה אוהב, מסתבר להציץ אל משובותיהם של המפורסמים ולשכשך בעלילותיהם. עסק מהנה, מסתבר משני הצדדים של הפרסום.
"זה טוב להיות מלך" מלמל מל ברוקס כלואי מלך צרפת ב"ההסטוריה המטורפת של העולם" והיום צריך לשנות את זה ל"זה טוב להיות סלב". מציעים לך לארח ולהתארח בתוכניות בטלויזיה, מציעים לך הזמנות לאירועים – רק תבוא/י , מציעים לך קמפיינים פרסומיים, מציעים לך דירות בהנחה, מכוניות בהנחה, שהות בבתי מלון בהנחה ומסלולי מעקף בכל מיני מוסדות שמי שאינו מורם מעם חייב לעבור אותם בקשיים מרובים. גם בנושאים מצילי חיים, זה טוב להיות סלב.
במרחק שנות אור מה"אינסטנט סלב" נמצאת הילה אלרואי. מהכרות אישית איתה, כמה שנים בגלי צהל ככתבת בריאות צעירה, לפני שעברה ובצדק לערוץ 10, הילה היא אשה מוכשרת בטירוף, אמיצה, רצינית, מעמיקה, מקצועית, ישרה, אוהבת לעזור ותמיד עם חיוך על השפתיים. מערכת החדשות של ערוץ 10, אולי מערכת החדשות הטובה בסביבה לפחות שישה ימים בשבוע זכתה במקרה הזה בכל הקופה. הילה היא כתבת שיודעת, כנראה המון על רפואה ובריאות, מעורבת בתחום, מכירה את בתי החולים ואת הביורוקרטיה המקומית על בוריה, מכל צדדיה ועל כל מעלותיה ותחלואיה. את זה אנחנו פוגשים כבר שנים בסיקור שלה את התחום.
והנה, כברק ביום בהיר היא נזקקת לשרותיה של המערכת שאותה היא מסקרת באדיקות כזאת – מתגלה אצלה גוש סרטני המאיים על הכל. על פי המתפרסם ב"ביו-הארץ" היום אחת מכל שמונה נשים בארץ יכללו באותה מכת סטטיסטיקה ארורה וחייהן ישתנו לעד. את המסלול הזה, הפרטי משרטטת מאיה איידן כשהיא עוקבת אחרי כמה חודשים בחייה האחרים של הילה, מלווה במצלמה את הרגעים הקשים לצד אלה האופטימיים, את הדמעות אל מול החיוך, את חוסר הבהירות והחשש אל מול אנחות רווחה רגעיות בקרבות הממושכים המלווים את המלחמה הארוכה במחלה הארורה.
הקולנוע, וגם הטלויזיה במידה מסויימת מציעים לנו סיורים בעולם מקביל לשלנו. כך בוודאי בתחום העלילתי וכך גם בתחום התעודי, למרות שכאן המרחק בין הנראה לנמצא קטן הרבה יותר, וזה לעיתים מתעתע. ובעולם המקביל משוטטות דמויות שמסלולן שונה ממסלולנו אנו, אפילו שלעיתים הוא דומה להחריד. נכון שהילה אלרואי, כמו גיבורת סרט אפל אמיתי פגשה את הגורל האכזרי ללא עוול בכפה ונכון שהתמודדותה האמיצה, המרגשת היא התמודדות אמת. אבל בעולם המדיה על חוקיו המעמד המיוחד שלה בעולם הרפואה והטלוויזיה והתערבות המצלמה גם ברגעים האינטימיים ביותר, הופכים את הסרט למקרה פרטי מאוד המייצג רק אותו. נכון שבקולנוע, כמו בקולנוע ובטלוויזיה כמו בטלוויזיה אנחנו מחפשים גיבורי על, דמויות משכמן ומעלה. ואיידן-אלרואי מציגות דמות כזאת. ולכן הסרט הוא נוגע וחודר, מפעיל בלוטות רגש ואמפטיה ללא גבול, אבל הוא אינו סרט על כל אדם. זה סרט על המקרה הפרטי, המסקרן של הילה אלרואי.
מספרים על הצעיר שפגש חבר וטען בפליאה כמה פריז היא עיר נהדרת ונורא זולה. אתה נכנס למלון מפואר ולא משלם, נכנס למסעדה יקרה ולא משלם, נכנס לחנות מותג וקונה ולא משלם, והחבר שואל מתי זה קרה לך ? והצעיר עונה – לא לי, לאחותי. הנמשל כאן ברור. אלרואי מתנייעת כאן בטריטוריה שלה עם רופאים אותם היא מכירה והם אותה, בבתי חולים בהם היא מסתובבת בשיגרה מודעת לכל טכניקה ואפשרות. זה מרחב המחייה שלה והוא מגיב בהתאם. זה נפלא שהסביבה עונה לה כהד, מאפשרת קפיצות מאיכילוב לתל השומר, לאמסטרדם למפגשים עם ראשי המחלקות והרופאים הכי טובים בארץ וגם מחוצה לה. זה נפלא לעשות הכל כדי שתחלים, תעבור את המשברים, תחצה את הרוביקון הארור הזה. אבל עד כמה זה מייצג את החיים עצמם מחוץ למסגרת הטלוויזיונית ?
ולכן "הקרנת בכורה" אינו סרט על אשה שחלתה בסרטן השד והתהליכים שהיא עוברת כדי להלחם במחלה. זהו סרט על רוח האדם, על רצון ויכולת להתגבר על שבר אישי ופיסי, על גדלות נפש ואפילו אצילות, על גבולות שנוגעים בהן של סבל אנושי ולעיתים גם חוצים אותן, על פסגות הרים ותהומות שאול של מצב קיומי, על החיים והרצון להחזיק בהם ועל המוות וההדחקה של הפחד ממנו. זהו סרט על שדה הקרב בין האישי למקצועי, בין המוכר למפתיע. לטובה ולרעה. סרט על היכולת להביט על החיים שלך עצמך מקרוב וממרחק, באופן רגשי ואירוני, בדמעה ובהומור, לעיתים בהומור שחור.
"הקרנת בכורה" הוא פורטרט מרתק של אשה אמיצה ומיוחדת במינה, תהיי לנו בריאה, הילה אלרואי.