זה קרה אמש שוב ברגעים הכי מותחים של בעיטות ה – 11 במשחק בין קרואטיה ודנמרק. אחרי שתי מחציות ועוד הארכה די מייגעות מגיעות שתי הקבוצות לרגעי האמת בדרך לרבע גמר גביע העולם. פנדל ראשון לדנמרק וסובאשיץ' השוער הקרואטי עוצר. קרואטיה מנסה וסמייקל, הקיקלופ בשער הדני עוצר גם הוא את הבעיטה. הדנים בועטים פנדל שני והפעם זה בפנים. הקרואטים שולחים את החלוץ שלהם והכדור בפנים. הדנים מתייצבים בשלישית וגול. הקרואטים מעמידים עכשיו את מודריץ' שהחמיץ בעיטת -11 שתי דקות לפני סיום ההארכה ויכול היה לסיים את המשחק בלי סאגת הפנדלים האכזרית והפעם הוא מבקיע. ושוב הדנים בועטים והשוער הקרואטי עוצר. הקרואטים מתייצבים שוב והדני עוצר. המתח בשיאו, עוד מעט הקרואטי יעצור שוב, הדני יוציא את הכדור מהשער כשקרואטיה עולה לחצי הגמר. האיצטדיון במוסקווה כולו להבה לבנה אדומה.
(רקיטיץ' אחרי הבעיטה שהביאה את העליה לשלב)
זה הרגע לשתוק, לתת לתמונות ולסיטואציה לשחרר את שאריות המתח שנאספו במשחק משעמם והתפרצו בפינאלה מתפוצץ של עצבים. אבל בדיוק כאן ועכשיו מחליט רמי וייץ להשכיל אותנו בעוד בוכטה של סטטיסטיקה שאולי יש בה מן הידע המעמיק, מידי, אבל היא בדיוק הדבר המיותר והמעצבן והטרחני ברגע זה של התרחשות אמיתית. ותאמינו לי ולהרבה מאוד צופים במונדיאל במשחקים שהוא מלווה – לפחות אחד ביום, זה קורה המון. וייץ הוא אמן האינפורמציה הלא רלוונטית, הכרוניקה המיותרת, ההתנאות בפרטים שלא מעלים ולא מורידים לאיש במהלך משחק אותם הוא מפזר בזמן משחק ומפורר כך את רגעי ההנאה מהמבצעים על המגרש.
מה איכפת לי אם פנתנאיקוס היתה זאת שלראשונה ב 1996 היתה זאת שכבשה שער ראשון אחרי שלוש דקות משחק אל מול קבוצה שזאת הפעם הראשונה שלה באליפות אירופה ? או שהנה עוד שחקן ארגנטיני ששיחק ארבע עונות בסאות'האמפטון ועבר תמורת 30 מליון יורו לסמפדוזה לפני שלוש שנים ומאז הוא מצליח בשורותיה ?… (העובדות המצויינות כאן הן, כמובן בדויות ואין להן קשר עם האמת, בערך כמו שלמצררי האינפורמציה של וייץ אין קשר לעיניין שלנו במשחק המתנהל באותה שעה על המסך…)
אם אני לא טועה, ואני כנראה לא טועה במקרה הזה, מספר ביקורי במגרש הכדורגל עומד על שלושה ביקורים. שניים מהם עמוק לתחילת שנות השישים מטעם הסקרנות ואני עדיין ממש ילד ואחד בבגרותי, מטעם העבודה. המשחק הראשון בחיי היה גמר אליפות המדינה עליו התמודדו הפועל תל אביב, הקבוצה שלי והפועל פתח תקווה, הקבוצה היריבה. זה היה יום חורף גשום והדרך הבוצית למה שהיה אז האיצטדיון הלאומי ברמת גן הכבידה את ההליכה. אבל הרגליים היו קלות לפחות בדרך הארוכה הביתה לאחר שהקבוצה שלי ניצחה. או לפחות זה מה שאני זוכר. את המשחק עצמו אני לא כל כך ראיתי, משום שעדיין לא הרכבתי משקפיים וקוצר הראיה שלי לא איפשר לעקוב אחרי המהלכים. אבל התיאור של נחמיה בן אברהם, מדוייק ומעביר עובדות והילכי רוח שבקע מרדיו הטרנזיסטור בידו של אחד הצופים בסביבה, השלים את הדמיון באושר רב.
הפעם השניה, פחות או יותר באותם שנים אבל במזג אויר שונה היתה כאשר הצטרפתי לשכן שלנו ובניו שהיו חברי לנסיעה הקצרה למגרש המכביה עם ספספלי העץ הנרקבים בצפון תל אביב שבו נחשפו לראשונה שני שחקני הרכש החדשים של בית"ר תל אביב שיובאו מארגנטינה אנטוניו בונזי וקרלוס בוסטמנטו, הלן בונזי ובוסטמנטו.
המפגש השלישי שלי עם המגרש היה הרבה שנים אח"כ, אי שם בסוף שנות השבעים כאיש צוות שידור מטעם גלי צהל. הפעם הפרספקטיבה היתה מנקודת תצפית ממש על הדשא והחוויה היתה מוזרה מאוד. בניגוד להרגלי הצפיה שגובשו כבר בטלוויזיה הנעשה על המגרש היה אירוע חסר הדגשים וריגושים ומשוחרר מתחום הזמן והמקום. 22 בחורים שלא הכרתי ולא היה אליהם שום סנטימנט (עבודה, כאמור) התרוצצו כמה עשרות מטרים ממני, בועטים לעיתים בכדור ולעיתים קרובות יותר לא, והאופק היה רחב מידי כדי להכיל איזו דרמה מכל סוג שהוא. הריכוז של הטלוויזיה לפריים מסויים העוקב רק אחרי הכדור ומכוון את המבט לבחורים הטובים שהשתעשעו בו נפרם למרחב קיומי לא ספציפי. כשקרה משהו מיוחד – הבקעת שער או בעיטת עונשין או מבצע שצריך לשים איליו לב, לא היתה הדגשה ויזואלית, מבט מקרוב ולא היה הילוך חוזר למי שפספס. והעיקר, התאור הדרמטי של השדר לא נשמע ברקע. זה התאור שיבאר, שיכוון, שיצור ויבנה למעשה את הדרמה.
מאז ועד היום חלפו הרבה כדורים את קו השער בדרכם אל הרשת, קמו ונפלו גיבורי פנדלים, טפח מאוד הריבוי הטבעי של תוכניות ספורט ברדיו ובטלוויזיה, טורי הספורט לבשו ממדי ענק והפכו להיות חלק מעמודי החדשות וגם אופנות הפרשנים השתנו. הזמנים של נחמיה בן אברהם האגדי, גדעון הוד וההומור, מאיר איינשטיין של הלב הגדול ואפילו יורם ארבל עם ה"ככה לא בונים חומה" ו"הללויה" עברו והותירו אותנו עם טונות של מלל סתמי, עילג, פטפטני ולעיתים מזומנות שגוי או מיותר שצריך למלא חלל מתרחב במהירות.
הימים הללו של שידורי מונדיאל מוכיחים שלא גדל כאן דור מחליף ברמה נאותה ושהחובבנות הביאה איתה גם את הפטפטת הבלתי נלאית ולעיתים מזומנות גם הלא מקצועית. לא כל חובב ספורט, עם שגדל וצמח והיה לגוי גדול יכול להיות גם בעל תובנות שיש בהן תוכן. ודאי לא כאלה שיש מקום לחלק אותם עם קהל צופים ומאזינים רב. לא כל שחקן לשעבר, ואפילו אם היה פעם מאמן יכול לפשט את המהלכים ולנסות להגדיר מגמות ויכולות. אם משחק הוא משעמם, שבו השחקנים עושים שכונה והכדור עובר כל הזמן מרגל של קבוצה אחת לרגל של השניה, שבו המשחק מתרחש רוב הזמן במרכז השדה במסירות מצד לצד בלי יכולת או רצון לרוץ לכיוון השער, אז הוא משעמם דיו כדי להרחיקנו מהמסך ולא צריך דברי הבל נוספים שיסבירו לנו שזה ככה. רואים, גוטה, רואים.
השדרים בעת האחרונה מתנהלים כמו עדי מדינה. כלומר מנסים לקדם את שאריות מעמדם הציבורי ככוכבי עבר (בדרגות שונות של כוכבות ויכולות אישיות) ועסוקים ברוב הזמן בהסברים מה השחקנים או המאמנים על המגרש עשו לא נכון ומה היה צריך לעשות בעצם. " ההגנה הספרדית לא מתפקדת נכון כשהבלם רץ קדימה ומשאיר את הרחבה חשופה ליד השער" או "טעות חמורה של החלוץ שלא מסר לחלוץ השני שהיה פנוי והחליט לבעוט לשער למרות שלא היתה לו זוית נכונה". או "הוא היה צריך למסור לזה ולא להתחיל את המהלך בעצמו משום שהמאצ'אפ עם ההוא ממול לא מותיר לו אפשרות להצליח". ועוד ועוד הלשנות שמבטיחות שאם השדר – כדורגלן עבר או מאמן מתוסכל היה שם, המהלך ובוודאי המשחק היה נגמר אחרת לגמרה.
ואם נזכור שברוב המקרים ההערות, העצות, הפרשנויות מגיעות מפיגורות שמעולם לא היו חלק ממעמדים כמו אלה המשודרים בטלוויזיה, שהנגיעה היחידה שלהם באליפות העולם, אליפות אירופה, הצ'מפיון ליג או גמרים גדולים אחרים המשבצים את מפת הכדורגל העולמית – העניין נכנס כולו לפרופורציות אחרות. מגוחכות. קרתניות. ברוב המקרים התחזיות שלהם מופרכות : "נבחרת כך וכך התחילה את המשחק באיטיות רבה ונראה שהשחקנים עייפים ממשחקי השלב הראשון" ולפתע, שניה אח"כ מהלך מבריק שמעמיד את השער הראשון. או " השחקנים הרוסים עייפים ולא יודע איך יעברו את סוף המחצית השניה ואת ההארכה " והנה הם יורדים מכר הדשא מנצחים, ועוד ועוד.
ולא נדבר על מטחי המילים, בדרך כלל בעברית קלוקלת מטעם תוכניות המילוי המלוות את המשחקים – צעקני, שיטחי, הרבה בורות ושפה קלוקלת שלא מוסיפות דבר להנאה הצפויה, או לא, מהמשחקים שבדרך. אבל אלה – בשיכרון הרייטינג כבשו את המסך והחזירו את הגעגוע לגאולה אבן, אי של שפיות ומקצוענות, גם כשהיא מדבר על כדורגל.
כך או כך, המשפט שנחרט בזיכרוני בנושא הכדורגל, עוד מהימים הנוסטלגיים של "שירים ושערים" והעברית המצוחצחת של זוהיר בעלול יכול לסכם רשימת טרוניה זאת: "בעיטה נהדרת בכדור שלא עלתה יפה". איזו הכלה…