סרטו של חיים טבקמן היה האכזבה הגדולה של התחרות בפסטיבל חיפה הקודם. טבקמן שהגיע לכאן אחרי טבילה עמוקה בנושאי היהדות החרדית והגבריות הפגומה בסרט "עיניים פקוחות", עורך במקצועו הראשי משליך על המסך אוסף של סצנות, תמונות תמונות ומקווה שיתחברו איך שהו למשהו קוהרנטי על המסך. וזה לא קורה.
הסרט שמנסה לספר את הסיפור של החיבור הרופף והקלוש בין הצבר לניצולי השואה הוא אסופה מאוד מקרית של צילומי אוירה שאינם מתחברים למשהו שיש לו תובנה ותוקף כל שהוא. יואל, כנראה המושבניק מגלה שיש לו דירה שלא ידע על קיומה בעיר הקרובה ובבית גבר שתקן ומוזר. מה שמחבר את שני הגברים היא אווה, הנשואה לשניהם. ההכרה במצב שנוצר אינה משנה לאיש מהנוכחים את ההתנהלות זה אל זה וזאת אל אלה. והכל אניגמטי, סתום, לא ברור ומבוזבז – לפחות במקרה של האנסמבל כולו – אבי קושניר, אפרת בן צור וגיל פרנק.
הסוד הגדול של הסרט אינו נפרם ונשאר סתום, כמו הסרט עצמו.
"אווה" – 6 בסולם אורשר