"אפשר לנשום בשקט" – צנוע ועדין, 8 בסולם אורשר . גידי אורשר

בצרוף מקרים שכנראה אינו טעות סטטיסטית יצא לי לראות לאחרונה כמה סרטים וסדרת טלוויזיה ששמו את איסלנד במרכז ההתעניינות. הם עושים שם כנראה משהו טוב במשרדי התיירות והתרבות האיסלנדים שמושך תשומת לב כה רבה לנופים האנושיים ונופי הטבע שלהם ומביא יותר ויותר אנשי קולנוע לספר את הסיפור האיסלנדי או להשתמש בעוצמות הדרמטיות של הנתונים הפיסיים של האי הצפוני. ורק להבין שכולם באים לשם למרות הכורח בשבירת השיניים המזומן למי שינסה לפלוט משפט בשפה המוזרה שלהם, או לקרא לאיסלנדי בשמו...

ברשימה מקוצרת מאוד של פרוייקטים שהופקו כולם, רובם או חלקם באיסלנד נוכל למצוא בפסגת הפופולאריות את "משחקי הכס" כמובן, "ארקטיק", "ת'ור – העולם האפל", אפיזודות מ"מלחמות הכוכבים", מ"בין כוכבים", "אבדון", "בלייד ראנר 2049", "המבול", כמה מסרטי ג'יימס בונד, "גיבורי הדגל" וזאת רק רשימה חלקית של שוברי קופות ולצידם פרוייקטים צנועים יותר כמו "חייו הסודיים של וולטר מיטי", "סוס שחור" ולאחרונה "אפקט המים" הצרפתי וכמובן הסדרה המדוברת כל כך "לכודים" על שתי עונותיה. האיסלנדים עצמם, עם רוח גבית מתעצמת לוחצים יותר ויותר על הדוושה של התעשיה המקומית ולצד כמה סרטים שפרצו אל השוק העולמי כמו "הים" מ 2002 של בלתזר קורמקור, "לב רחב" של קרי דאגור ו"איילים" של גרימור האקונרסון (שני הסרטים 2015) הם מעצימים בשנים האחרונות את התפוקה לעשרות סרטים חדשים שמהם תצא גם בשורה, מן הסתם.

"אפשר לנשום בשקט" של הבמאית איסולד אוגדוטיר הוא אחד הפירות המתוקים של הגל הגואה הזה, סרט המציע עיסוק בבעיות ובהוויה האיסלנדית שמעבר לאפיל התיירותי של האי, בעיות שדומות באופן מפתיע לצרות של אירופה כולה היום, על שאריות השבר הכלכלי של 2008, אכזריות הקפיטליזם החזירי ומועקת פליטי ההגירה מהעולם השלישי. ככלי רכב לנושאים חברתיים ואנושיים מוותרת אוגדוטיר בסרטה על שיטוט בנופים המרהיבים של איסלנד וממקמת אותו במישורים המשמימים של סביבות רקיאוויק כשההרים המושלגים, הקרחונים הענקיים, המפרצים והפיורדים הענקיים ושאר שכיות החמדה של הטבע נותרים מרחוק, כמו מעולם אחר שאינו שייך לסיפור.

איסלנד שלה היא ארץ דלוחה ואפורת פנים, גשומה, קרה ורדופת רוחות, בנינים תעשייתיים מרובעים וחסי חן ואופי, מוסדות דמויי כלא ואנשים שפופי קומה. שתי נשים עומדות כאן במרכז, עלובות חיים אמיתיות שסיפוריהן משתלבים בתחילתו של הסרט, מתנתקים ונלפתים זה בזה בשלבים שבהם הדרמות הקטנות של חייהן מקבלות נפח. לארה היא אם חד הורית צעירה, חסרת עבודה המנסה לקיים את בנה הצעיר ואת עצמה בין המשברים של חיים קשים, עם בעיות תדירות של דיור ולעיתים גם של תזונה לא סדירים. היא נרקומנית המנסה להיגמל, מתקבלת לקורס לבקרי גבול בתקווה שתעבור אותו בהצלחה ותזכה לעבודה קבועה שתסדר מעט את חייה. בינתיים היא חיה עם בנה במכונית הקטנה המשמשת לשניים מקלט מהקור והגשם.

אדג'ה היא פליטה שחורת עור מגינאה-ביסאו שנעצרה בביקורת הדרכונים בשדה התעופה של רקיאוויק בדרכה לקנדה לאחר מסע ארוך ורב סכנות לאחר שהתגלה כי דרכונה מזויף. אחותה ובתה הצליחו לעבור ולטוס לארץ הנכספת. המעצר של אדג'ה מתבצע לאחר שלארה, המתלמדת מסבה את תשומת ליבו של בקר הגבולות לדרכון המזויף. היא נלקחת למעצר שאחריו משפט, מאסר ושהות בתחנת מעבר שבה תחכה להחלטתו של בית המשפט האיסלנדי האם לקבל את בקשת המקלט שהגישה. היא ברחה מגינאה-ביסאו עקב האיום על חייה בשל היותה לסבית. חטא שעונשו מוות בארצה.

תלאות החיים בשוליים החברתיים דוחקות את שתי הנשים השונות כל כך כביכול לאותו משעול של דחויים כדי לשתף פעולה באצילות נפש נוצרית שהיא נחלתם של החלכאים, לפחות בדרמות של הקולנוע, והעובדה שלשתיהן אותן העדפות מיניות רק מוזכרת כאן בלא לשמש מנוף דרמטי בעל משקל.

זהו סרטה הארוך הראשון של אוגדוטיר וקדמו לו שלושה סרטים קצרים שהתקבלו במאור פנים בפסטיבלים יוקרתיים כמו סאנדנס, קרלוי וארי וטלורויד, ממש כמו הקריירה הקצרה שלה בתקופת הלימודים באוניברסיטת קולומביה הניו יורקית. גם "אפשר לנשום בשקט" שהוקרן לראשונה בסאנדנס שם בארון התארים המתרחב שלה את פרס הבימוי במסגרת התחרות של הקולנוע העולמי, ואחריו הצטרפו עוד תריסר פרסים מפסטיבלים אחרים ותשע מועמדויות לאוסקר האיסלנדי.

הסרט, הצנוע בממדיו והעדין בשפתו הקולנועית אינו סרט פורץ דרך או משנה תפיסות עולם. הוא סיפור קטן, אנושי שלרגעים מקפיא את הנשמה ולעיתים מחמם את הלב, עם משחק מרשים ומדוייק של שתי השחקניות בתפקידים הראשיים והילד הקטן בניהן. לארה היא כריסטין פורה הרלדשדותיר (אמרתי שלא כדאי להתעמת עם השמות האיסלנדים…) זעירת קומה וחזקת רוח שאחריה שתי סדרות בטלוויזיה ולפניה כבר עוד שני סרטים שעשתה אחרי "אפשר לנשום בשקט", ואדג'ה היא בבטידה סדג'ו מגינאה-ביסאו שהשתתפה כבר בכמה סרטים מצרפת ובלגיה וזה תפקידה הגדול הראשון.

למרות הסביבה קשת היום, שני הסיפורים המתרחשים בשוליים האנושיים ובקצווי תבל יש בסרט מידה לא מבוטלת של אנושיות שמונעת מאוגדוטיר להסתער על הבעיות החברתיות ולזעזע אותנו. נימת הפייסנות המלווה את הפתרון (הצפוי) בסופו של הסרט לא מתאימה להתנגחות ישירה בחברה המודרנית שיש בה מידה לא מועטה של כאב קיומי, בוודאי שלא בסרט ראשון. זאת השקה רכה לקריירה מעניינת שוודאי תתפתח בכישרון מוכוון מטרה שנחשף כאן  ובא לידי ביטוי גם בהחלטה להעמיד שתי נשים במרכז העלילה, תופעה ברוכה ההולכת ומתגברת בקולנוע של השנים האחרונות.

"אפשר לנשום בשקט" – 8 בסולם אורשר
And Breathe Normally

רוצה לשתף ?