בחיים ובקולנוע, שני עולמות מקבילים שנפגשים לעיתים רחוקות אם בכלל, יש ארונות ויש ארונות. יש דלתות ויש דלתות והן אטומות בהתאמה ונפתחות בקלות כל אחת במידתה, כל אחת והחברה המשווקת שלה כנאמר בפרסומות. ביציאה מהאולם לאחר סוף הסרט חשבתי ש"באהבה, סיימון" הוא סרט שיכול לעזור לנערים ונערות מתבגרים ומתבגרות להתגבר על העכבות והכאבים הרגשיים בצורך בהסתרת מקומם בעולם מסביב ולצאת מהארון בדלת הזזה רחבה ונוחה של הבנה חברתית מטעם הסביבה. כי כזאת המציאות המתוארת בסרטו של גרג ברלנטי, סרט התבגרות הוליוודי טיפוסי על חברת הפרוורים הנוחה, העשירה והשלווה המקיפה את הוויתן של הנפשות הפועלות כאן.
הוליווד, עם הכוח הפוליטי העצום שלה, היכולת לעצב אופנות וצורות חיים פיסיים, נפשיים וכלכליים, רצונות וחלומות לעולם כולו, בנתה את השכונה המאוזנת והנינוחה הזאת במהלך עשרות שנים והוכיחה שבעצם למרות השינויים החברתיים שעברו על אמריקה, שום דבר בעצם לא השתנה. יש כאן משפחה מבוססת, אבא גברי ואמא יפה, שניהם כמובן תומכים בצאצאים בכל עניין, יש שני ילדים – בן ובת כאיזון מגדרי ויש חברים בבית הספר שהם שילוב מדוד בסרגל חישוב של תקינות פוליטית. אחד שחור, אחד היספאני ואחד חנון ואחד די טמבל אבל חביב. וכולם כולם מחבבים, תומכים, מבינים ומגינים על הגיבור/גיבורה גם כשכולם נקלעים לניגוד אינטרסים. לפחות בסוף דבר.
בעולם כזה בדיוק חי לו סיימון שלנו, עם אבא ואמא מתוקים מסוכר ואחות שלא עושה צרות, שתי חברות שאחת, השמנמנה הלא-מושכת-במיוחד מאוהבת בו בסתר, אחת שחורה ומצודדת ואחד כהה עור המאוהב בשחורה אבל מתבייש לפרסם. סיימון עוד מעט יסיים תיכון והוא נער חכם, שקט, מופנם, מצודד מאוד והומוסקסואל מוצהר. ע"י עצמו, משום שהוא עדיין עמוק בארון הנוח, זה שיש לו דלתות נפתחות בלחש, אבל הוא חושש לצאת. מה יגידו.
סיימון ידע רק בסופו של הסרט שהחששות שלו היו מוגזמים מאוד, לפחות בכיוון סביבתו הקרובה. וזה, לידיעת הכועסים לא ספויילר. זאת דרכו כל סרט הוליוודי… אבא אמנם לקח נשימה ארוכה בתגובה, גם ליבה של אמא החסיר פעימה וגם החברים כעסו, אבל לא על היותו גיי, אלא על העובדה שהוא לא גילה להם את זה קודם. ידידת הנפש המאוהבת תבין את ההתחמקויות שלו מרמזיה, והזוג השחום ימצא זה את זאת למרות התרגיל המסריח שנכפה על סיימון בנסיון להפריד בניהם כדי להתחמק ממעשה סחיטה של תלמיד אחר, הבחור הרע.
ולכן חשבתי, בעלות האור לאחר הסרט שאם צריכים נערים מתבגרים תמיכה מוראלית ביציאה שלהם מהארון ועזרה להחליט על גורלם בלא חת, הנה כלי הרכב שבו הם יכולים לפרוץ לדרך המלך ולהמשיך בנסיעה אל השמש השוקעת באופק. ואולי אל השמש העולה של חייהם הצעירים. רק אחרי כמה שעות התחיל הספק לכרסם. ואולי התמונה המלוקקת הזאת, המושלמת, הנוחה, המזמינה היא בעצם מקסם שווא די מסוכן, מצגת המשטחת את הדיון, את הסיטואציה, את הסכנות האמיתיות האורבות למי שמחליט ללכת שבי אחרי הבלוף ההוליוודי. יש חיים ויש סרט, כאמור. שני עולמות מקבילים שלעיתים רחוקות, אם בכלל, נפגשים.
הבעיה העיקרית של "באהבה, סיימון" היא שהוא סרט נחמד. הדמויות נחמדות, הסביבה נחמדה, השחקנים נחמדים מאוד, סימפטים ומצודדים ועושים בדיוק מה שנדרש מהם בסרט נחמד ולכן הוא כמעט משכנע. אבל החיים מסביב אינם נחמדים כאלה. החיים, כולנו יודעים מורכבים הרבה יותר, יש בהם הרבה יותר ניואנסים, תפניות, מאבקים, הפתעות, רבדים רבים מאלה המוצגים לנו כאן על המסך. התבנית של סרטי נעורים הנחמדה שאולי תהיה מספקת בסרטים כמו "מועדון ארוחת הבוקר", "מעודדות צמודות", "ילדות רעות", "קלולס" או " 10 דברים שאני שונאת אצלך" וכמה סרטי אימה בסגנון "צעקה" ו"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" מושכת קהל ולכן משופשפת וקלישאית מאוד. אבל היא יכולה להיות גם חול טובעני ומסוכן, בייחוד למי שיקבל אותה כדיבר האחת עשרה. כאמת צרופה. כתבנית להתנהלות אנושית.
והתקופה הזאת של נעורים והתבגרות היא רגישה במיוחד ולכן צריך להתעסק בה ברגישות מיוחדת ואת זה פשוט לא תמצאו בסרט. רסיסי מלדרמה ודמע אולי כן, מוסר השכל רציני לא ולא. מרוב נחמדות לא רואים את הקושי, הכאב, ההתלבטות וגם לא את המורכבות של תגובות הסביבה. כאן הכל "מן המכונה", שחור ולבן, רע טוב.
הקולנוע האמריקאי טיפל כמה וכמה פעמים, ובמקרים אחדים גם באופן רגיש, אמין ורציני בבעיה הלהט"בית על כל ספקטרום הגילים. במקרים של התבגרות, הטיפול צריך להיות רגיש יותר. דווקא לקולנוע שלנו, הישראלי יש כמה וכמה דוגמאות מצוינות ובניהן "מקום בטוח" הקצר של עמוס גוטמן מ 1977 ו"מחבואים" של דני וולמן מתחילת שנות השמונים, דוגמאות נחשוניות ואמיצות שהביטו לנושא הטעון, גם התבגרות וגם לבטי יציאה מהארון, ממש בלבן של העיניים. וזה המקום בו נכשל "באהבה, סיימון" – בחינניות שלו, בבריחה לקלילותו של הבלוף. ומכאן גם הסכנה שלו לצופים שיקחו אותו ברצינות.
בבית הספר שלכם, במציאות העכשווית המסתתרת אחרי חזות כאילו מתירנית-ליבראלית, וגם מול החברים שלכם ובעיקר ההורים שלכם, בחיים עצמם זה הולך אחרת לגמרה.
"באהבה, סיימון" – 7 בסולם אורשר.
Love Simon