"בגרות" – התפסן בשדה השיפון, 9 בסולם אורשר . גידי אורשר

בפסטיבל הסרטים בירושלים, חלון ראווה מכובד וותיק של הקולנוע הישראלי למדנו להכיר בשנה שעברה את מתן יאיר ואת סרט הביכורים העלילתי-ארוך שלו "פיגומים". כמה חודשים אחר כך, כשהסרט יצא לפגוש את הקהל הרחב, פגישה מוצלחת מאוד, כתבתי : "כמה נעים ומעורר גאווה לפגוש שם של יוצר חדש שמרווה את עולם הקולנוע שלנו בסרט עלילתי ראשון שלו שהוא לא רק פנינה צנועה ומרגשת כשלעצמה, אלא גם אחד הסרטים שמרימים את רף האיכות של התוצרת המקומית בשנה מעניינת זאת".

"פיגומים", סרט הביכורים של מתן יאיר הוכיח שכדי לכתוב ולביים סרט ראשון שיהיה גם בוגר, משכנע, מרגש וסימפטי כל כך יש צורך בבסיס תרבותי ואנושי רחב – ומתן יאיר אכן מציע את כל אלה. האינטליגנציה והיכולת של במאי, הכרת החומרים בהם הוא עוסק והדרך שבה הוא מניח אותם על המסך מוכיחה שיאיר נע היטב בסביבות מוכרות – וזה ניכר בביטחון שלו ושל הניהול המדויק של דמויותיו. הסרט קיבע את מבטנו מבלי יכולת להסיטו מחייהם של הנערים החיים בשולי החברה, אלה שסכנת הנשירה מהקונצנזוס וההישגיות היא סכנה מוחשית מאוד לגביהם.

ב"פיגומים" הגיבור היה התלמיד, אשר לקס נער צעיר בשולי מערכת החינוך, בנו של בעל חברה העוסקת בהקמת פיגומי בניין שנקרע בין הרצון שלו להתבגר כמו צעירים נורמטיביים אחרים בני גילו, ללמוד ולסיים אפילו בקושי את הבגרויות שלו, לבין הצורך המוכתב ע"י האב לרשת אותו בניהול ובעבודה בחברה המשפחתית הקטנה.  אשר לומד בכיתה  מיוחדת של טעוני טיפוח לצד נערים ונערות כמוהו שיכולת הריכוז שלהם נמוכה והפיוזים החברתיים שלהם קצרים, התנהלות ההופכת אותם לחריגים, דחויים ובלתי רצויים בבית הספר.

אחד העוגנים שלו למוסד החינוכי הוא המחנך של הכיתה והמורה לספרות והיסטוריה שמבין את הצרכים המיוחדים של התלמידים שלו ויודע למצוא נתיבות לליבותיהם, לדבר בשפתם, להכיר את יכולותיהם, לעודד אותם וליצור עימם קשר רגשי ואנושי. המורה מתקרב לאשר ויודע לתמוך בו ולשכנע אותו בחשיבות הלימודים ועומד אל מול האב המנסה בכל כוחו, וגם באלימות להרחיק את אשר מהספרים ולהחזירו לעולם של עבודה פיסית מסוכנת. אבל גם למורה יש בעיות אישיות, פרטיות והקשר לא יכול להמשך לעד.

ועכשיו, שנה מאוחר יותר יוצא אל המסך סרט נוסף של מתן יאיר שהכרוניקה ויחסי הציבור המלווים אותו מספרים שהיה מעין סרט לווין ל"פיגומים". "בגרות" עוטף בזמן הפקה את הסרט הקודם ומקיף אותו, מקרין ומוקרן עליו ומציע מעין השלמת הבנה ועיסוק לסרט הקודם. את "בגרות" התחיל יאיר לצלם לפני שניגש לפרויקט "פיגומים", והסרט הושלם לאחר ש"פיגומים" כבר יצא לדרך אל מול העולם. כאן, בניגוד לסרט העלילתי הארוך משחק יאיר גם במבנה הדרמטי של הסרט, ומשנה את נקודת המבט שלו וכך יוצר סרט קטן, מרגש, מדוייק ומעניין שמבהיר טוב יותר את סולם ערכיו האמנותי והחברתי של יאיר.

נכון שנקודות הציון שבניהן עוברת העלילות ואיתן המסרים של הסרטים די דומות. נערים הזקוקים לתמיכה, עידוד ואהבה, לכיוונון ושיגור נכונים ביציאתם לחיים הרחק מסרוויז כפיות הכסף המזומנות בסביבות חברתיות אחרות. יחסי מורים – תלמידים, יחסי אב ובנו, הכרת ואהבה החינוך והצורך שבו וכמובן גם אהבת הספרות וההיסטוריה – המקצועות אותן מלמד המורה. אבל אם ב"פיגומים" עמדו הקונפליקטים של אשר הנער במרכז והמורה היה דמות שניסתה לפלס לו את הדרך, כאן ב"בגרות" הגיבור הוא המורה עצמו. ואם נזכור שמתן יאיר הוא מורה שמביא את ניסיונו, תסכוליו, הגיגיו ותקוותיו אל המסך כאן, הרי לנו סרט אישי מאוד, וידוי קולנועי שנכתב בדם ליבו של הבמאי.

אין תמה לכן שיאיר נטל על עצמו גם את תפקיד המורה, תפקיד אותו הפקיד בידיו של עמי סמולרצ'יק שהיה המורה ב"פיגומים" (הפגין ביצוע מרגש ורב הבעה וזכה על תפקיד זה בפרס "אופיר"). והוא עושה את זה במינימליזם עניו מדוד ומדוייק כשעיניו הן המצלמה ובעזרתה הוא בוחן את סביבתו ודרך הבחירות הללו המוגשות על המסך הוא מעביר את דיווחו לעולם. בניגוד למבנה הנאטריבי העלילתי של "פיגומים", כאן בוחר יאיר לעצב את הסרט בתחום ההיברידי שבין קולנוע עלילתי לקולנוע תיעודי. הסרט שואב חלק נרחב מתוקפו וחוזקו בגלל התחושה הזאת של צילום מציאות אמיתית, אמינה ובלתי משויפת.

גם בשל הבחירה ללהק עצמו בתפקיד הראשי, גם משום המפגש שנראה מאוד בלתי אמצעי עם התלמידים – אלה שעכשיו, אלה שהיו ואלה שיהיו, כתרגיל נפלא בהמשכיות – גם בשל העובדה שאביו בסרט הוא האב האמיתי וגם בשל סגנון הצילום והעריכה, עם הקצב של הסרט המתרחק מהתערבות ומתבונן בדמויות במירב המצבים, לובש הסרט את מדי הקולנוע התיעודי. אבל הנושאים לדיון המועלים בסרט מוכיחים שיש מחשבה תסריטאית עלילתית מאחורי החזות הזאת. התרכובת על כל פנים תופחת נכון ואפשרי על המסך.

קחו למשל את הבחירה, הלא מקרית לעיסוק בכיתה בלימוד, ניתוח ובהבנת "התפסן בשדה השיפון", ספרו המכונן את שנות החמישים-שישים של ג'יי די סאלינג'ר. יאיר המורה לספרות מנסה בעזרתו להבין, אל מול ובעזרת תלמידיו מהי בגרות, מהן תחושות של תסכול את מול חברה המקיימת בגוף ורוח את הזיוף, מהי אחריות אישית ומהן חלומות ומאוויים. דמותו של הולדן קולפילד שגם הוא נפלט מהחברה הקרובה איליו ונמלט לשיטוטים הזויים מרובי פגישות בניו יורק היא דמות מורכבת של מי שמנסה להחזיק עדיין את תמימות הילד בתקווה שלא ליפול לעולם המבוגרים. מהלך שיש בו אפילו אלמנטים נוצריים של גירוש, מוות ולידה מחדש. המורה יאיר מנסה, כמו הדימוי של "התפסן" לעצור את תלמידיו מריצה חסרת מעצורים ואחריות בשדה השיפון שמצוק בקצהו, מנפילה לתהום, לעולם התוהו של החיים הבוגרים. להטמיע את תלמידיו בתובנות המעמידות את עולמו של הולדן האמריקאי עם עולמם, בקצה הפריפריה האנושית בישראל של היום.

הטיפול שלו בדמות האב, ההתמכרות הטוטאלית לעזור למי שבגד בו ובמשפחתו בימים טובים יותר, היחס שלו לתלמידו ובהם גם התלמידה הנחשקת בסתר שאינה נמנעת מלנצל את קסמי הבוסר שלה להטבת ציון, העולם הביורוקרטי והמנוכר של ישיבות מורים ומנהלת בית הספר שקובעים את גורל התלמידים, כל אלה משורטטים במבט שיש בו ביקורת אוהבת.

איכויות כאלה ניתן להשיג בעיקר בסרטים שנעשו ע"י מורים עצמם שחוו בגוף ראשון את הניסיון החינוכי האמיתי והתנפצו על ההכרה הריאליסטית-שילוחית עם כאבי ושמחות המקצוע. זאת אינה הסביבה הפלסטית-מלוקקת של "לאדוני באהבה" עם סידני פואטייה, "לסניור באהבה" עם אדוארד ג'יימס אולמוס או "סיכון מחושב" אטקרטיבית מישל פייפר ככל שתהיה. זה כר הגידול של סרטים כמו "פעלים למתחילים" על המורה ג'ורג' לופז, "בין הקירות" של לורן קנטה או "הכל מתחיל היום" של טברנייה, סרטים הצומחים מתוך ולמען הסביבה הטבעית שלהם וממנה שואבים את כוחם. וזה חברים כל ההבדל. בין החלק למחוספס, בין המתוק למריר, בין האמת לבדיה.

מתן יאיר מגיע לסביבת עבודה זאת כשהוא מכיר את הסיטואציה בגוף ראשון, יש לו את יכולת ההבחנה המדויקת והמדודה ולכן סרטו מתכתב כולו עם הקבוצה המרתקת השניה של יוצרי קולנוע. יכולת קולנועית מרשימה בשילוב מוצלח של ריאליזם חברתי צורב שטבול ברגעים רבים של פיוט מטיסים את הסרט הישר ללבבות הצופים ומשם לנשמתם.

"בגרות" – 9 בסולם אורשר
Unseen

רוצה לשתף ?