ברלין 2019 – לקט חמישי ומסכם בסולם אורשר הכולל פרס לבמאי ישראלי

כבר בארץ אחרי שבוע מאכזב בפסטיבל בברלין, אבל לפני סגירה, להלן חובות לעוד כמה סרטים שראיתי בפסטיבל הנחות ביותר מזה שנים. הראשונה – דיווח חם על פרס הביקורת הבין לאומית שהוענק הערב לנדב לפיד וסרטו "מילים נרדפות" שהוקרן כאן במסגרת התחרות. נימוקי ועדת השיפוט "מקוריות מקפיצה המנערת את גבולות הסיפור בעזרת דמות מורכבת. מערב הסרט תרבויות וזהויות. זאת פיסת עבודה בעלת כוח המכילה חוש חד של הומור ומסר פוליטי עדין". כבר לאחר הקרנתו הסרט הוצב בראש הטבלה של המבקרים המשתתפים במשאל העיתון "סקרין", כך שהבחירה של צוות השופטים מהעיתונות הבין לאומית אולי לא היה מפתיע.

שאל אותי חבר, אחד העיתונאים/מבקרים החשובים בניו יורק מה דעתי על הרמה הנמוכה מאוד של הסרטים השנה ולמה, אני חושב זה קרה דווקא עכשיו, במשמרת האחרונה של המנהל הנוכחי דיטר קוסליך ?   בצחוק עניתי שאולי זאת האצבע המשולשת שהוא מוציא לחבורה ששכרה אותו פעם בתקווה ומשלחת אותו עכשיו בבעיטה בישבן.

האמת היא שקשה להשיב על כך בכמה מילים גם משום שההתדרדרות של פסטיבל ברלין תחת שרביטו של הליצן המקפץ היתה הדרגתית, נמשכה שנים אחדות ולאחרונה גם הואצה למורת רוחם של המבקרים הנאמנים. הניתוק שכפה מהקולנוע האמריקאי של האולפנים הגדולים והאימוץ החזק מידי של הקשר עם פסטיבל סאנדנס והקולנוע העצמאי שנמצא כבר שנים במשבר, האובססיה להציג סרטים מהעולם השלישי רק משום שיש צורך לחשוף תעשיות חדשות ותרבויות נידחות בעיקר מסיבות פוליטיות וחברתיות על פני שיקולים אמנותיים, הכוונה לדחוף יותר ויותר סרטים מקומיים של התעשיה הגרמנית שלא עומדת בדרישות האיכות הבין לאומיות, הרצון לבנות מסגרות חדשות שמשכו תשומת לב וממון מהמסגרת המרכזית של חשיפת הדרך המרכזית של הקולנוע העולמי ופתיחה תוך קריצה ודילול המקצועיות של הפסטיבל לקהל הרחב ופיזורו לאורכה ורוחבה של העיר – כל אלה חברו לירידה של רמה ואיכות. ואולי, וכנראה בעיקר גם טעם מוטעה ומוזר בבחירה של פרויקטים שלא התאימו למסגרת מחייבת כמו הפסטיבל השני בחשיבותו בעולם, אחרי קאן וליד וונציה.

וכך הוקרנו זה לצד זה, בהקרנות מוקדמות אל מול קהל של עיתונאים ומבקרים שעדיין מגיעים הנה עם צפיות (קהל מקצועי שהולך ומדלדל ומפנה מקומות לכתבי אינטרנט צעירים ולעיתים חסרי פרספקטיבה) ובפרמיירות של קהל של מכובדים ומקורבים למלכות, שורה של עבודות שהטובות שבהן היו קולנוע שיגרתי חסר התלהבות והגרועות היו מופעים של חובבנות, גועל נפש, פלקטיות ושיעמום אתני ונרטיבי. לעומת קאן שיודע תמיד להציע כמה וכמה סרטים שמקפיצים את האדרנלין הקיומי ומציעים סיבה לאמונה בקולנוע כאמנות על, בברלין נוכל להיות ברי מזל עם נמצא סרט אחד כזה. השנה – גם זה לא היה… וניתן היה להתרשם כך גם בדיווחים הקודמים שלי.

 

הנס פיטר מולנד הוא היום אחד הבמאים החשובים הפועלים בסקנדינביה, בוודאי החשוב מכולם בנורווגיה שלו. סרטים כמו "קשר של אמונה" ("A Conspiracy of Faith"), "בסדר ההיעלמות" שזוכה היום לרימיק אמריקאי בניצוחו "מרדף קר"), "ג'נטלמן בנשמה" ("A Somewhat Gentle Man ") ו"The Beautiful Country " עשו אותו לבן ביית בפסטיבלים הגדולים ולאחד הבמאים המצליחים בארצו ובעולם כולו. האיש ששנים רבות יצר סרטי פרסומת יודע לשחק עם העלילות של סרטיו, מידות המוסר שלהן ובעיקר עם המצלמה שלו, משתף פעולה במקרים רבים עם גדול השחקנים של הקולנוע הסקנדינבי סטלן סקארסגרד מציע קולנוע דינאמי, מרתק, לעיתים גם רווי בהומור. אפילו אם ההומור שחור, מאוד אל מול הנופים המושלגים של רוב עבודותיו.

עם החיבה וההערכה שלי לסרטיו, בייחוד האחרונים הלכתי לראות את "יוצאים לגנוב סוסים" (" Out Stealing Horses ") סרטו האחרון ונפגעתי. אולי זה צורך של במאי שברוב סרטיו מקפיד על קצב, על נוכחות ריאליסטית, על ציניות במידות גדולות לעצור לרגע ולהרהר במשברים קיומיים של משפחות שבורות. להיות פואטי ולנסות להוכיח שגם הוא יכול לדחוס מלודרמה לקווי הסגנון שלו. וזה, לא עולה יפה. הסרט המסוגנן מידי, המיופיף מידי, הרדום מידי אמנם מצטיין בצילומים מרהיבים של נוף מהמם, אבל הקצב, העיניין, הסיפור המבולבל והעריכה המקפצת הופכים אותו לפיהוק קולנועי סנטימנטאלי ורטוב, לא רק בשל שהוא טבול רבות במי הנהר שלידו מתרחשת העלילה.

הסיפור מתרחש במרחבי הזמן בין ערב ראש השנה האזרחית בחילופי המילניום לבין הימים של טרום ומלחמת העולם השניה, אי שם באיזור הגבול היפיפה שבין נורווגיה ושבדיה. טרונד בן ה 67 שאיבד לאחרונה את אשתו מחליט לסיים את חייו בכפר קטן באמצע היער ובלילה שבו כל העולם חושש מתוצאות בג ה 2000 האולטימטיבי הוא פוגש מכר בשלג החשוך. המפגש מייצר שורה של זיכרונות ילדות, על הימים הבהירים בשנות הארבעים הוא בא לחופשת קיץ אצל אביו הפרוד מאמו ואיך היו חיי חוטבי העצים וסכנות העבודה שלהם, השטת הלוגים הכבדים על מי הנהר וגם אהבות מותרות ואסורות שהתפתחו באסמים.

גם אמירה או שתיים על משתפי פעולה ולוחמי מחתרת נמזגת בסרט ועל התבגרות, כמובן. הנער היה אז בן 15 והקשר עם אבא היה אמיץ. חוט השני של יחסי אב-בן הולך כבר לא פעם ראשונה בסרטים של מולנד אבל נדמה שכאן הוא זוכה לעיצוב מנופח, אולי מוגזם מידי. נכון שמולנד מרחיב כאן, פוטנציאלית את הקהל שלו ומזמין גם את הנשים לצפות ביכולותיו הפילמאיות, עד עכשיו היו רוב הסרטים משוחים בפעולה ומתח ויועדו בעיקר לקהל גברי, אבל חבל שהרפית היכולות שהוא כל כך טוב בהן הן על חשבון האיכות ואולי גם העמדת הפנים.

קלאודיו ג'ובנזי הוא במאי המטלטל את חייו בין הקולנוע התיעודי לעלילתי ולכן המוטיבים העיקריים בסרטיו הם חברתיים. הרבה בני נוער שחייהם שתולים בעולם המאפיה הסגור, חסר הסיכוי המכתיב את התנהלותם האלימה. בארץ הוקרן רק סרט אחד שלו "פיורה" וגם זה במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה, שם בסיפור אהבה לטנטי ובלתי אפשרי המתרחש בין כותלי הכלא מנסה אסירה צעירה לממש את אהבתה לאסיר צעיר, על כל המגבלות הפיסיות. בסרט אחר "עלי כחול העיניים" הוא מתאר את ידידותם של סטפנו ונאדר שני מתבגרים ברומא  המתקיימים על מעשי פשע וגניבות זעירות וחולקים זמנם גם בדיסקו הקרוב. חיים עלובים של תחתית החברה.

ג'ובנזי ביים שני פרקים בסדרת המאפיה הטלוויזיונית "גומורה" ועכשיו הוא מפציץ את התחרות בפסטיבל ברלין בסיפור נוסף של התבגרות אלימה ומוקדמת מידי, חיים קצרים של נערים בשולי החברה הנאפוליטאנית חסרת הסנטימנטים. זה קורה בסרט "הפיראנות"  ("Piranhas") כאשר השם מתאר את הרצחנות הטורפת וחסרת הרחמים והאנושיות של ההתבגרות בסמטאות האלימות. הסיפור עוקב אחרי קבוצת נערים בני 16 שחיים בתוך האלימות של המאפיה, בעולם של פרוטקשן, סמים ומלחמה על גבולות מוגדרים ונכבשים בכוח הנשק והאגרוף ועל ניקולא שהופך להיות המנהיג של החבורה. החבורה מתנהלת באלימות אל מול חבורה אחרת, האוייב, וכל האמצעים כשרים וכך כאשר נופלים לידיהם כמה כלי נשק, אקדחים ותת מקלעים, והאצבע קלה על ההדק, הופכת היריבות לקטלנית.

ובמאפיה על משפחותיה וקבוצותיה, תמיד יש מי שנמצא מעל ומושך בחוטים וכך מוצאים עצמם ניקולא, לטיציה אהובתו מהשכונה האחרת והחברים שלו חיילים וקרבנות במלחמות שגדולות עליהם. אבל אם חשבנו שקו פרשת ההצטרפות לעולם הפשע הוא בגיל ההתבגרות, מספר לנו ג'ובנזי שגם ילדים צעירים הרבה יותר בני עשר ופחות משתעשעים במשחקי המוות הללו.

שחקנים אנונימיים, בעיקר בני נוער המשחקים את עצמם מוסיפים אמינות לסרט הזה, אולם הוא אינו חורג מאוד מקווי המתאר של סרטי המאפיה האחרים. צופים בעיניין, אבל לא כהלומי דבר.

דניס קוטה הקנדי, גם הוא מבכירי הבמאים מהארץ הקפואה מביא הנה את "אנתלוגיה של עיירת רפאים", סרט שהוא שילוב של "הצגת הקולנוע האחרונה" בשלג וסרטי זומבים כאלה ואחרים. נכון שאצלו הטון הוא מינורי, מהורהר, אולי מטפיסי, אבל הנושא הוא בהחלט בר ויכוח. בעיירה קטנה ונידחת בת 215 תושבים שזונחים אותה זה אחרי זה, מקום שכוח אל ומוכה בסערות שלג, חסר תקווה ללא עתיד ועם הווה מעורפל מתרחשת תאונת דרכים ובה מוצא את מותו סימון דובה הצעיר. לא ברור אם זאת תאונה מקרית או שהצעיר התאבד בהתנגשות מכוניתו בקיר לצד הדרך, אבל הוריו המבוגרים ואחיו התאום לא מוכנים לקבל את הפטאליות בה מתקבל האירוע בכפר.

ראשת הכפר מסרבת לקבל עזרה מהשלטונות בקוויבק, בעיקר תמיכה פסיכולוגית ולאט לאט מצטרפים מראות לא ברורים של רוחות תושבים וותיקים שמתו, וכך גם של סימון העומדים בשדות המושלגים ומתבוננים בעיירה שלהם הנמוגה מעצמה. מה רצה קוטה לספר לנו בסרט הפארא-מחאתי הזה, לא יודע. האימאז'ים חזקים, המרחבים העצומים והריקים מדיפים קור אנושי ושל הטבע והצילום הוא נפלא, אבל הסיבה להיותו פחות ברורה.

אני עדיין מתלבט לגבי סרטה של איזבל קווישט הספרדיה "אליזיה ומרסלה". קווישט היא לדעתי במאית נפלאה ודי צעירה מקטלוניה, שפרצה למודעות העולם עם "החיים בלעדי" ב 2003 ו"הסוד שמעבר למילים" שנתיים אח"כ ומאז היא עובדת באובססיביות של לפחות שלושה פרוייקטים בשנה בקולנוע העלילתי, התיעודי ובטלוויזיה, בארצה ובארה"ב וגורפת במהלך הדרך פרסים המצביעים על יכולותיה. נאמנה לנשיותה היא מעמידה במרכז סרטיה בדרך כלל נשים שנראות שבריריות ברגעי משבר בחייהן או מעט אחרי, הנלחמות על מעמדן ועל דעותיהן ואמונתן ומציעה קולנוע רגיש, עדין שיודע להתבונן ברגעים המשמעותיים יותר בחיים של הגיבורות ולחשוף כך את אישיותן המורכבת והמרתקת.

לברלין היא מביאה סיפור המבוסס על מקרה אמיתי, סיפורן של שתי נשים שהתאהבו ממבט ראשון בצעירותן , במוסד החינוכי של המנזר בו למדו ושמרו על אהבה זאת למרות המחיר האדיר שהיו צריכות לשלם, מול הכנסיה ובעיקר מול הסביבה השמרנית-דתית-בלתי מתפשרת של תחילת המאה ה 20 בספרד הקתולית. אהבתן נושאת אותן מהכפר שלהן לעיירה אחרת, להעמדת פנים שאחת מהן היא גבר ולנישואין תחת קורת הגג של הכנסיה, לגילוי מעשה הרמיה הזה ולסקילתן, לכניסה להריון של מי שהיתה האשה במערכת היחסים, למעבר מספרד לפורטוגל בנסיון לעקור לארגנטינה, במעצר שלהן ובעזרתו של המושל של פורטו לשחרר אותן ולהבריח אותן למערב, לא לפני ששילמו את המחיר הכבד של מסירת הבת שנולדה למרסלה.

כדי לתת למלודרמה הזאת איפיון היסטורי , קווישט מצלמת את הסרט בשחור-לבן, כמובן אבל מוסיפה בכל סצנה את האפקט הקרוי "אייריס" שאיפיין את הקולנוע האילם להגברת התחושה הנוסטלגית. חלקו הראשון של הסרט איטי מאוד, אפילו פלגמטי בייחוד בדרך השגרתית שבה משרטטת קווישט את הימים היפים של האהבה, גם אהבת הבשרים של שתי הבנות הצעירות והיפות. ההתעכבות אחרי סמני פריחת ניצני האהבה מפוהקים ועמוסים בניסיונות מתקתקים מידי לקנות את ליבנו. אבל לקראת הסוף היא מתעשתת והסרט נעשה עינייני יותר ומצויץ ומיופיף פחות והתחושה בסוף, עם ההכרה שמדובר בסרט המבוסס על סיפור אמיתי היא סימפטית יותר. צריך לראות שוב, בתנאים נוחים יותר מאשר באווירת הקטלוג הפסטיבלית כדי להכריע.

היו עוד כמה סרטים, אבל עליהם חבל להכרית מילים..

רוצה לשתף ?