לכל במאי חשוב מגיע סרט נחיתה שבו הוא מראה שגם לאחר שהוכיח את יכולותיו וגם לפני שיבואו עבודות מרתקות חדשות אחרי, יש התרסקות קולנועית בתחתית. צליעה הצידה שאינה מתיישבת עם האיכות המעצבת יוצר. פאטי אקין, במאי גרמני עם שורשים נטועים בתורכיה הוא אחד כזה ובברלין השנה הוא הציג את סרט הנחיתה האולטימטיבי שלו.
אקין התישב קרוב מאוד ללב בסרטי המהגרים שלו “עם הראש בקיר” ו”בקצה גן העדן” הנפלאים ועם הסרט התיעודי על המוסיקה התורכית ב”לחצות את הגשר” ורק לפני שנתיים חתם את פסטיבל קאן סרטו “משום מקום” שזכה לפרס גלובוס הזהב וזיכה את הכוכבת שלו דיאן קרוגר (עכשיו כוכבת סרטו של ירון אדלר שהוקרן שלשום בברלין). בסגנון הוא מציע בעיקר מלודרמות אנושיות החולפות בעולם הכואב של ההגירה והזהות ויודע לעצב דמויות במאבקי קיום פיסי, נפשי ולאומי.
עד כאן כתב ההגנה והסיבה לשמה רצתי לראות את סרטו החדש, ויחד עימי עוד מאות עיתונאים ומבקרים שחיכו לעוד יצירנ מעניינת, לפחות. אבל שום דבר לא הכין אותי לסרטו החדש ” The Golden Glove ” כשמו של הבר העלוב בדאון טאון המבורג שסביבו מתרחשת העלילה המורבידית, המכוערת, הדוחה, המעוותת שמציע לנו אקין. להלן הסרט הגרוע, הרע, המגעיל והמיותר ביותר שראיתי, לפחות בעשור האחרון אם לא בכלל. אלא אם זאת סוג של מתיחה של אקין על כל העולם, שאני פשוט לא הבנתי…
הסרט שעלילתו הלקוחה מהכרוניקה הכואבת של המציאות מתרחש בהמבורג של שנות השבעים באיזור הביבים ובמתחם הזבל האנושי של השכרות, הזנות, הסמים וההימורים ומטיח בנו את דמותו המפלצתית של פריץ הונקה. זאת הדמות הראשית בסרט, חלאת אדם שיכור וסדיסט חסר מקצוע שמלקט מהבר את הנשים המבוגרות שנשמטו מהחיים, חסרות העתיד וההווה, חלקן זונות וחלקן אלכוהוליסטיות מחוקות, מביא אותן לעלית הגג המצחינה שלו ושם אחרי ניסיונות לפעילות מינית רוצח אותן ומבתר את גופותיהן. כבר הסצנה הראשונה של הסרט מזניקה אותנו לגועל הנשפך מהמסך עם גופת אשה עבת בשר השרועה על מיטה פרופת שמלה וחשופת ישבן שהונקה גוהר עליה ומנסה להכניסה לתוך שק פלסטיק. את החבילה הוא מנסה לגרור במורד המדרגות, אולם הרעש מעורר את סקרנותה של בת השכנים מהקומה למטה, משפחת מהגרים יווניים. המשפחה, אגב מוצגת במהלך הסרט באופן מלגלג, לא לשכוח שאקין יונק משורשים תורכיים…
לאחר שהונקה מבריח את הילדה בחזרה הביתה הוא מעלה את הגופה שוב לדירתו העמוסה זבל וצחנה ושם, לאחר שהוא מוציא מסור מהארון, הוא מתחיל לנסר את הגופה. תחילה את הראש ואח”כ גם את החלקים האחרים. הדם והטינופת מתפזרים על המסך לקול תגובות קולניות של הקהל. בסצנה הבאה נראה אותו גורר מזוודה לערמת זבל ברחוב סמוך וזורק ממנה גפיים אנושיות וחלקי גוף אחרים.
הבנתם ? וזאת רק הסצנה הראשונה בסרט. בהמשך יהיו עוד נשים, תהיה תאווה, תסכול של אין אונות, יהיה נסיון להתנקות מהשכרות ולבסוף ממש במקרה, גילויו של הרוצח הסדרתי הנורא. תשאלו למה נשארתי עד הסוף ? ובכן רציתי לראות אם יש פואנטה שאותה רוצה אקין להעביר לצופים, מדוע הוא עושה סרט כזה, כל כך נורא שהוויזואליה שלו תמחץ כל מסר, חשוב ככל שיהיה והמסע של האמן לקהלו יתקע. אז אין. ונותרתי כועס.
כועס על שהולכתי שולל, כועס על זמן שאבד, כועס על שהפקדתי אמון בידיים שהתלו בי. זאת אולי סוג של קריקטורה של יצורי ביבים, סטירה על חברה שאפילו עולמו של צ’ארלס בוקובסקי נראה בוורלי הילס לידה, אבל סטירה צריכה מידה מסויימת של ריחוק. ואקין לא מצליח לספק ריחוק כזה, והוא טבול באחריות למוצר הדוחה כל כך שיצר.
לא לדאוג – לא מאמין שמישהו קנה את הסרט להפצה בארץ ואם יש כזה, מגיע לו…