בניגוד לאכזבות הכואבות, לעיתים מאוד של כמה מהסרטים של במאים בעלי שם ומוניטין בקולנוע העולמי שמציגים השנה בברלין, דווקא סרטו של הישראלי יובל אדלר בולט לטובה. אדלר שזינק למודעות הקולנוע הישראלי בסרטו הראשון "בית לחם" וסחף לא מעט פרסי אופיר ב 2013 פרס שם בפנינו את הגיהינום הקיומי של מציאות הכיבוש בשטחים. זה היה סרט פעולה על רקע ההתרחשויות היום יום, במאבק של חתול ועכבר, בתפקידים מתחלפים שבין אנשי השב"כ והמקורות שלהם. בתווך מתרוצצים גם הפלגים המתנקשים של פלסטינים חמושים ורדופי תאוות נקם שלכל אחד מהם יש אג'נדה משלו, לאומית, אישית או כלכלית.
גם בסרטו החדש "The Operative " המבוסס על ספרו של יפתח רייכר עתיר "המורה לאנגלית" אדלר לא עוזב את העולם של הפעילות הביטחונית וכאן הוא עוקב אחרי פעילות המוסד באירן. על פי הסרט שלו הארגון החשאי הישראלי מצטייר אולי ביעילות וביכולות פעולה, אבל ציוניו בכל הנוגע לאנושיות ואולי גם לנאמנות לסוכניו אינם גבוהים.
רייצ'ל, באחד משמותיה הרבים היא אזרחית העולם. בתו של אב בריטי יהודי ואם גרמניה, נדדה בחייה מאוסטרליה, גרמניה, בריטניה, קנדה ועכשיו בשל אהבתה את ישראל ויכולותיה האינטלקטואליות היא מגוייסת ע"י המוסד כדי לתקוע יתר באירן המתחמשת בידע וביכולת אטומית. סיפור הכיסוי שלה, אותו מעניק לה איש הקשר תומאס הוא הוראת אנגלית לתלמידי טהרן. כבר בבואה לבירה האיראנית היא מרגישה חבלי קשר וחיבה לאנשים ולמקום. היא פוגשת את פרהאד, איש עסקים המיבא חלקי אלקטרוניקה שהוא גם מטרה של המוסד וגם אבי אחד התלמידים שלה. המעקב מסתבך כאשר מערכת היחסים בין רחל ופרהאד מתפתחת.
בינתיים, עם התחלפות מפקדים במוסד, מעבים המפעילים בארץ את לחץ הדרישות מרייצ'ל ובאותה עת מתגברים גם החששות לנאמנות וליכולות שלה. תומאס, שחובתו לחייה ולתפקודה מתגברים והוא הופך לאיש סודה האינטימי עושה הכל כדי להסיר ממנה את הלחץ של המפקדה, אולם כשזה גובר והדרישות הופכות למוגזמות – היא מגיבה בהתאם.
אדלר בונה את הסרט כתחקיר פוסט מורטום של פעילותה של רייצ'ל בכמה שכבות של התייחסות עלילתית, בעריכה מתוחכמת המהדקת את המתח של הסיפור. הוא מצליח לשמור על מתח ועיניין גם בשל העלילה הסוחפת, בשל המעורבות המדודה של הדמויות זאת בגורלה של זאת, העיצוב האנושי ונפח היחסים ביניהם , צילום מהוקצע ואפקטיבי אך בעיקר גם בשל בחירה נכונה של שחקנים.
דיאן קרוגר ("טרויה", "אוצר לאומי" ו"ממזרים חסרי כבוד") היא רייצ'ל באחד מתפקידיה הטובים על המסך מציעה יכולות משכנעות כאשה המתחבטת בין חובותיה, נאמנותה והרגשות המפעמים בה. את תומאס מגלם מרטין פרימן ("ההוביט", "הפנתר השחור", "שרלוק" בטלוויזיה) באיפוק הכרחי של מי שנקרע בין חברותו לרייצ'ל והצרכים המבצעיים שהוא מטיל עליה. קאס אנבר הוא פרהאד שצובע את תפקיד האוייב האירני בצבעים די סימפטיים, ממש כמו שמשורטט טהרן כעיר נוחה, מודרנית ונעימה. שורה של שחקנים ישראלים מגלמים את אנשי ומפקדי המוסד ובניהם דורון צברי, לירון נבו ואוהד קנולר, בין השאר.
אניישקה הולנד, במאית מפולין שיצקה מים על ידיו של אנז'יי ויידה יצאה כבר מזמן לקריירה עצמאית ("אירופה אירופה", "באפלה", "ג'ולי עד קצה העולם", "העלמה מכיכר וושינגטון"), מציעה סרטים עם נגיעות כלל אירופאיות ואסופות שחקנים המתקבצים מגלויות שונות. היא מביאה לברלין מה שאולי יכול להיות מפעל חיים שלה, לפחות עד עכשיו. הסרט "מר ג'ונס" (לא לבלבל עם סרטו של מייק פיגיס עם ריצ'ארד גיר מ 1993 או סרטים נוספים באותו שם) הוא פרוייקט ענק של שעתיים וחצי שכולו חשבון נפש עם הטרור הפוליטי והאידאולוגי של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ ובעיקר מי שעמד בראשה כל כך הרבה שנים ג'וסף סטאלין. חבל לכן שפרוייקט כזה פוגש כשרון בסדר גודל בינוני.
הולנד מלווה את מסעו לאוקראינה בתחילת שנות השלושים של העיתונאי הוולשי גארט ג'ונס, מי שהגיע כמעריץ ההצלחות של הכלכלה הבולשביסטית והיכולת של הרוסים להניע תעשיות מתפתחות באופן יעיל ומהיר כל כך, אולם לאחר שפגש בעצמו את המחיר האיום של הניצול וחוסר השיוויון, הפך להיות הזועק בשער אל מול האל שהכזיב. ג'ונס היה בתחילת הדרך יועצו של לויד ג'ורג', פעם ראש ממשלה וולשי, וככזה הצליח לראיין את היטלר מעט לפני שעלה לשלטון. לאחר המפגש היה ג'ונס היחיד בחבורת השלטון הבריטי שהאמין שהיטלר מהווה סכנה לשלום העולם עם שאיפות ההתפשטות שלו, תזה שזכתה ב 1933 לקיטונות של בוז וחוסר אימון בחוגים המשפיעים באנגליה. ג'ונס שהתפעל מהדיווחים על ההתקדמות הטכנולוגית בבריה"מ חלם לנסוע למוסקווה כדי לפגוש ולראיין את סטאלין ואחרי שפוטר מהעיתון בו עבד יצא, כפרילאנסר ובמימון עצמי למוסקווה.
במוסקווה הוא פגש את וולטר דוראנטי שהיה כתב הניו יורק טיימס בבירה הסובייטית וזוכה פרס הפוליצר, אולם העיתונאי המהולל היה שבוי של המשטר הרוסי המאיים, משטר שידע לפנק אותו ולהציע לו אורח חיים דקדנטי ממש. לאחר שבקשתו לפגוש את סטאלין נדחית, יוצא ג'ונס למסע לאוקראינה, מצליח להתחמק מהמעקב אחריו, מחליף רכבות ופוגש עולם גווע שאיש לא מספר עליו. אוקראינה שהיתה אסם התבואה של בריה"מ גוססת בעצמה בקור וברעב, אנשים מתים ברחובות המושלגים, מוכנים להרוג בשביל פת לחם, ילדים ובהם תינוקות זועקים לעזרה וגרעיני החיטה הרבים עושים דרכם למוסקווה, כדי לממן את החיים הטובים של ההנהגה ואת התשלום עבור הפיתוח התעשיתי והטכנולוגי המהיר.
ג'ונס הולך בשלגים העמוקים, נאבק גם הוא על פיסת אוכל ועל מחסה, נרדף כמרגל ונתפס ע"י השלטונות ומושלך לכלא. התנאי לשחרורו הוא, לפרסם במערב את הסיפור הרשמי, השקרי של המפלגה הקומוניסטית. הדילמה שלו היא מוסרית, אבל הוא מוכן לשלם את המחיר של האמת. בחזרה בבריטניה איש לא מאמין לו והוא מתעמת עם הדיווחים המקובלים של דורנטה ועיתונאים שבויים אחרים, גם משום שהפוליטיקה דרשה חיזורים אחרי בת הברית הגדולה במזרח. עכשיו היטלר היה האיום האמיתי.
הולנד הולכת אחרי ג'ונס עקב בצד אגודל בקולנוע דוגמטי, מפורט שצבוע בצבעי נקמה אישית. לא לשכוח שגם היא שילמה מחיר שהוא בתקופה פולין הקומוניסטית. הסרט שלה הוא חד מימדי, שמציע אמת אחת על קטל המליונים שביצע סטאלין בבני ארצו כדי לקיים את האידאולוגיה שלו ובעיקר את שלטונו. מלודרמטיות מצמררת מלווה את התווית הדרך הברורה המתחזקת מאוד עם השילוב העריכתי של סיפורו של ג'ונס עם זה של ג'ורג' אורוול וספרו "חוות החיות" המתאר למעשה באלגוריה סטירית את המתרחש במפלגה הקומוניסטית בבריה"מ. הספר נכתב אמנם עשר שנים אחרי שג'ונס יצא לדרך, אולם הוא מלווה כהד את האירועים. ג'יימס נורטון, בעיקר שחקן טלוויזיה אנגלי הוא ג'ונס שלא צריך להתאמץ מידי מבחינה דרמטית, הבמאית מביאה את המסרים הישר לעינינו גם בלעדיו, פיטר סארסגרד הוא דורנטי הנאלח, סארסגרד מכיר כבר בעל פה את התפקידים הללו, מיכאלינה אוז'נסקה היא המתאהבת התורנית וג'וסף מאוול הוא אורוול המאופר היטב.
המון מאמץ והשקעה כספית בסרט שגרתי עד פיהוק.