"עקב תגלית הדפוס הגענו בהדרגה לידי כך ששוב לא יכולנו לקרא בפניהם של בני אדם. אפשר היה לקרא כל כך הרבה מן הנייר עד שהשיטה למסירת משמעות ע"י ארשת הפנים הפכה בלתי שימושית… כיום מכונה חדשה באה להשיב את תשומת ליבם של בני האדם אל תרבות חזותית ולתת להם פנים חדשים. מכונה זאת היא מצלמת הקולנוע. בדומה למכבשי הדפוס היא אמצעי טכני לריבוים ולהפצתם של מוצרי הרוח האנושית. עתידה היא להשפיע על תרבות האדם לא פחות ממכבש הדפוס"…
כך כותב הוגה הדעות והתאורטיקן של הקולנוע בלה בלאש (תרגם את זה יפה אהרון אמיר) אי שם קרוב לתחילת המאה ה 20, ימי הקולנוע הראשונים במאמרו "פניהם של בני האדם" כשהוא מנסה למקם את האפשרויות של הסינמה במערכת המרתקת המפעילה את החוויה האנושית. אדווין פורטר האמריקאי שהמציא את הקלוז אפ כמה שנים קודם לכן חשב בעיקר על הגברת האינטימיות שבין הצופים לגיבור על המסך והניח אותו לצד סימנים אחרים שנוספו במהלך הדרך של שפה ויזואלית-קולנועית מתפתחת ומתרחבת.
הפריים הסגור והאינטנסיבי הזה התאים, חמישים שנים אח"כ דווקא למדיום הטלוויזיוני שהיה מוגבל בגודל כדי להיכנס לחדר המגורים של כל בית ובמלחמת הקיום של הקולנוע על ליבם של הצופים החל זה האחרון להרחיב את הגדלים של התמונה המוקרנת על מסכיו. גדול יותר, רחב יותר, צבעוני יותר = קולנועי יותר. הקלוז אפ נדחק למעמד של סימן קריאה, של הדגשה והסינמסקופ שלט בכיפה.
מפני שהמציאות היא תוצרה של דיאלקטיקה חסרת פניות הולחמו במהלך השנים שתי התפיסות למארג של תחביר קולנועי, הקלוז אפ התישב לצידה של התמונה הרחבה והקולנוע חתם מזמן על מסמכי הכניעה להשוואת תנאים עם הטלוויזיה. בעידן ההיברידי שלנו, בו חיים האולפנים הוותיקים לצד אמזון ונטפליקס שוב מתעוררות בעיות של זהות ושוב מתעורר לו הוויכוח מה לקולנוע ומה למסך הקטן. אז מהו הקולנוע ? הצמצום המרוכז של הקלוז אפ או העוצמה של העדשה הרחבה והעמוסה ?
גוסטב מולר, במאי דני זורק אותנו כבר בסרט ראשון שלו הישר לטבורו של הויכוח שבו אנחנו צריכים להחליט מהו קולנועי עבורנו, או לפחות מה יותר קולנועי. "האשמים" הוא סרט קולנוע שרובו ככולו גיבור אחד במקום אחד, סרט שכמעט לכל אורכו מתבסס על מעקב אובססיבי ומרתק על פניו של האיש, על תגובותיו, מעשיו, תחושותיו, תסכולו, המתח שבו הוא מקיים את עלילת הסיפור לפנינו, של סימני קריאה, תרתי משמע, ויזואליים. לא זוכר סרטים נוספים בשנים האחרונות, זולת "לוק" של סטיבן נייט האנגלי שהעזו להציע לנו מסגרת מהפנטת ואתגרית כזאת.
בניגוד לנייט, מולר הצעיר אמנם לא נשאר כל הזמן רק על פניו של הגיבור ומתיר לעצמו כמה רגעי הפוגה של פריימים פתוחים מעט יותר ואפילו נוכחות לרגע או שניים של כמה דמויות נוספות. אבל אלה נמסים אל מול העיקר בסרט שהוא התמודדותו של אדם עם סיטואציה הכובשת את כל ישותו, מערבת אותו על קרביו ויכולותיו, בניסיון לפתור בעיה קיומית של קרבן אל מול הגורל הקשה, הלא נודע הצפוי לו. והכל רק בשימוש בטלפון ומחשב והרבה הומניות, מיומנות ואחריות.
אסגר הולם הוא שוטר סיור שהושעה והורחק מתפקידיו השיגרתיים עקב תקלה מבצעית עליה הוא עומד להישפט, המוצב בנתיים כמוקדן בעמדת חרום לקבלת שיחות. זוהי משמרת הערב שלו והוא לקראת סופה, למחרת אמור הבירור שלו להשמע בפני מפקדיו שיחליטו על גורלו. השיחות המתקבלות הן שיגרתיות במוקד של משטרה והתגובות בהתאם. עד שמגיעה שיחה אחת שונה, מצוקה אמיתית של אשה הבוכה כי נחטפה ע"י בעלה הפרוד והאלים, היא כבולה במכונית המסחרית שלו בדרך ללא נודע כשהילדים הקטנים שלהם הושארו בבית והיא לא יודעת מה מצבם. היא זועקת לעזרה. אסגר, נדרך תחת האינסטינקטים המקצועיים שלו ומבין שהעניין חריג. ומכאן הוא מנסה, בעזרת הטלפון לנווט פעילות של ניידות המשוטטות בשטח כדי לבדוק ולהבין מה קורה. שעה וחצי חסר כמה דקות של מתח אינטנסיבי המתקדר ומצטבר כשהולם, וגם אנחנו עוקבים אחרי האירועים בלי יכולת פיסית להשפיע, מחדר חשוך ברובו במטה המשטרה והעולם בוקע פנימה משפופרת הטלפון וממכשיר הקשר.
היצ'קוק, האלוהים המוכתר של סרטי המתח היה בוודאי מחכך את ידיו בהנאה למראה הסרט של מולר. לא רק שהוא מיישם היטב את התאוריות של המייסטר הזקן בבניה מדוקדקת של הסיפור ובהולכתו לסיום הבלתי צפוי בעליל (כן, כוססים ציפורניים עד הרגע האחרון ממש, אל תצאו לפני הזמן !!!), הוא גם לא חושש לערוך ניסיון אנושי על הצופה ולטבול אותו בסביבה ניטראלית וסטרילית נטולת עזרים שיכולים להציע בהלה. אין כאן וילונות מתנפנפים, פחי אשפה מתגלגלים, רחובות אפלים או צילו של אקדח מעשן. כמו אצל אלפרד ההוא, מה שרואים זה מה שיש ומכאן יתפתח הבלתי צפוי. כך זה היה בסצנת המטוס ב"מזימות בין לאומיות", כך בדירה אחת ובשוט אחד (כביכול, כביכול…) ב"החבל" וכך בסיפור מנקודת מבט אחת ב"חלון אחורי". כך זה גם כאן, ב"האשמים".
את הסרט מחזיק על כתפיו, בהצגה של איש אחד השחקן השוודי יאקוב סדרגרן שמצליח למלא את המסך ביכולת אדירה ובריכוז מדהים, שעוזרת לו כמובן ההחלטה של הבמאי. הוא מצליח להציג רסיטל של רגשות המתחלפים מולנו על פי התקדמות העלילה, עם הסטיות הצידה מהעניין המקצועי לעניין הפרטי ולמשוך אחריו את התגובות של הצופים שנשארים, כל הזמן חסרי נשימה. הסיטואציות המתחלפות דורשות ממנו מאמץ וריכוז מכסימאלי, אין כאן לאן לברוח אלא אל פניו האקספסיביות ואלה מזנקות מהמסך הישר לבטן החשופה של הקהל.
להלן סרט שלא תשכחו הרבה זמן, תמצית של קולנוע שבהחלט כדאי לראות.
"האשמים" – 9 בסולם אורשר.
Den skyldige