הויכוח על נקודת המבט ממנה יש לצאת לניתוח סרטים הוא רב ימים ולעיתים גם מר. האם יש לבחון סרט על פי הנראטיב שלו – מבנה סיפור, התנהלות הדמויות והמסר, או רק על פי האמצעים הטכניים של צילום, פס קול ועריכה שבעזרתם הוא מועבר לצופים ומשפיע על התת מודע שלהם. זהו הויכוח על הבדיקה המופשטת אל מול המוחשית, על מראה, נוחות ואיכות בנין או על הרכב החומרים – בלוקים, בטון, גבס וברזל ממנו הוא עשוי. אז מה חשוב יותר, האם יש קו המפריד בין שתי התפיסות ואיך לעזאזל קובעים את חשיבותו, עמידותו וערכו של סרט קולנוע.
האמת היא, כמובן בין השתיים, נכון יותר כולל השתיים, ומה שחשוב זה המינון. שתי התפיסות אמורות לחיות אחת לפותה בשניה וביקורת מלאה חייבת לכלול את שתיהן. את הכוונה ואת האופן שבה זאת הוצאה לפועל. רק כך ניתן לקבל קביעה של גודאר שהגדיר תנועת מצלמה כאמירה פוליטית.
הויכוח הזה מתעצם יותר, והופך פראי ומקוטב כשמדובר בסרט פוליטי. סרט העוסק במפלגות, במעשים, בדמויות היסטוריות בולטות או באירועים בעלי אופי חברתי ולאומי. כאן תופח לו המרכיב של ה-מה על המרכיב של ה- איך, בעיקר מטעמם של אלה הנוגעים בדבר ומרגישים שיש לקולנוע גם אחריות שילוחית מטעם החברה בה הוא פועל ואליה הוא מכוון. הקולנוע הישראלי, אגב אינו משופע בסרטים העוסקים בחצר האחורית של הפוליטיקה מכאן או מכאן ולהוציא את "המשחק האמיתי" של אבי כהן, ו"רומן בהמשכים" של עודד קוטלר למשל לא נכנס הקולנוע שלנו למהמורות המסומנות הללו.
אני נדרש עכשיו לכל אלה בעיקר בגלל ההתיחסות, השגויה כמובן של שרת התרבות המקומית שקידמה בצהלות את סרטו של אלירן מלכה, כנראה שוב טרם ראתה אותו וכמובן שלא מהסיבות הנכונות. הגברת, בורה לכאורה בהרבה עיניינים שמשרדה מופקד עליהם טענה בפוסט שכולו "רגב בשבע שגיאות" שכמה נפלא והנה לפנינו סוף סוף הסרט הישראלי הראשון שפותח את פסטיבל הקולנוע בירושלים. עוד החזיקה שם שהסרט הופק והושלם בשל מדיניותה הרב תרבותית. הפוסט הנ"ל הוסר אמנם כמה שעות לאחר פרסומו עקב התערבות היועצת המשפטית של משרד התרבות והוכר כ"פייק ניוז" לאחר שנשלחה תלונה רשמית בעיניין שהעמידה עובדות על דיוקן – כלומר זה לא הסרט הישראלי הראשון, גם לא השני גם לא החמישי שפתח את הפסטיבל ב 35 השנים בו הוא מתקיים, והסרט אושר בכל הקרנות שנתבקשו לתמוך במימונו (לפחות שלוש כאלה) ממש בלי שום בעיה ויצא להפקה כנראה עוד לפני שרגב ידעה שהיא תהיה שרת תרבות.
אבל הבעיה העיקרית לא היתה דווקא בבורות או בהתנאות עצמית, את זה הגברת מפזרת כבר ימים רבים בקולניות וולגארית רבה ובראש חוצות על פני הציבוריות שלנו. הבעיה העיקרית שלה היא חרב הפיפיות שהיא עצמה תקעה בגב של עצמה כפועל יוצא של פזיזות לא אחראית של מי שתולה שלטים על דלתות שאינו יודע מה נמצא מאחוריהן. וכך עשתה הגברת מעשה בלעם בן בעור בהיפוך – כלומר היא כאילו באה לברך (בעיקר את עצמה) ויצאה מקלקלת לפחות את מעמדה ליד שולחן הממשלה. משום שהסרט, שהוא בהחלט סרט מהנה מאוד קולנועית, הוא סרט בעל אמירה פוליטית חריפה מאוד, אפילו מסוכנת, בייחוד באווירה הפוליטית שאותה נושמת הקואליציה שבה הגברת חברה, לעת עתה. כי החברים שלה לפוליטיקה מש"ס לא יוצאים כאן טוב ואפילו הובע כבר זעם, עד איום בתביעה משפטית מול יוצרי הסרט מטעם החוגים המדוברים כאן לאורך הסרט כולו. ואת זה, בלי לראות, אי אפשר לדעת.
"הבלתי רשמיים" עוסק כאמור בש"ס. הוא מנסה לעקוב, במסווה של "בסיס אירועים אמיתיים" אחרי עלייתה של מפלגת מחאה אותנטית בשולי האפליה החרדית בבחירות לעירית ירושלים עד השלב בו נבטו בה ניצני השחיתות, הבגידה, הנהנתנות של הפוליטיקאים המקצועיים שהשתלטו עליה לקראת הכניסה המרשימה לכנסת. הטון האמפטי המלווה את ניסיונות ההתארגנות והשכנוע של יעקב כהן, יגאל וועקנין והרב שלמה דיין (דמויות קולנועיות המשרטטות דמויות אמיתיות מראשית ההתארגנות השכונתית) בשני חלקיו הראשונים של הסרט מתחלף בבוז לא מוסתר לפוליטיקאי החלקלק הרב טולדאנו המלוקק שפרק את החבילה כדי להשתלט על ההצלחה המסתמנת ויש בו לא מעט ביקורת גם לדמויות של רבנים שמחליפים דין תורה בחמדנות פוליטית.
הסיפור, כפי שהוא מסופר מפיו של כהן וגולגל כבר באלף ואחת ביקורות וראיונות שהתפרסמו על הסרט, הוא סיפור ששתול בתחושת האפליה של היהדות הספרדית החרדית והוא מתפרץ בכעסו של כהן על סילוקה של בתו מבית האולפנה האשכנזי בירושלים. הטענה – חוסר התאמה. "אגודת ישראל", הממסד האשכנזי שהיהדות החרדית נמעכת בכף ידו השולטת לא מוכנה לקבל אפילו את המחאה ומייד גם עסקיו של כהן, בעל בית דפוס קטן, נפגעים. בעזרת שני ידידים, האחד בעל איטליז והשני רב הפועל בקיטון תורני זעיר הוא מתחיל לגלגל חלום על שחרור מעולו של הממסד הדורס כדי להשיב עטרה ליושנה. עורו הספרדים. בחלקו הראשון של הסרט מנסים השלושה לגייס לעצמם אהדה ופטרון רבני, בלא הצלחה יתרה. במהלכו של הסרט, כמו בסרטי הנוסחה של החלום האמריקאי (אם תתמיד, תשקיע, תהיה מוכשר ויהיה לך מזל – תגיע) הם יצליחו לגעת בלבבות, להרחיב מעגלים ולאיים גם על הממסד האשכנזי שלא נשאר חבוק ידיים. גם אלימות ממש היא חלק מהמשחק הפוליטי.
סופו של הסרט מציע את שברו של החלום כשחודרת הציניות של מציאות חיי היום יום וכאשר החברה הטובים הללו מגיעים למשחק האמיתי במגרש של הגדולים, בכנסת. כאן נטרפות הכוונות הטובות ומתחלפות במחלוקות, במריבות על עמדות בכורה וכוח ובטובות הנאה. את ההמשך ולאחר ההצלחה הגדולה והעליה המטאורית של המפלגה, קראנו במדורי הפלילים של שנות ה – 90 והלאה.
מה כבר לא כתבו על הסרט, מהרעפת נתזים של אהבה והערצה ועד ביקורת נוקבת על ביזוי הספרדים, מהתפעמות על היכולות, האמת, הכאב והאמונה שבוקעים מהעלילה ועד טענות על גזענות והתנשאות של הסרט והיוצרים על הציבור החרדי-ספרדי. כתבו עליו בעיתון שהוא עשוי בסגנון סקורסזה ו"החברה הטובים". אמרו שהוא בנוי כמהתלה יהודית-חרדית-ספרדית, השוו אותו לסרטי הבורקס ואולי גם ל"סלאח שבאתי" בין השאר משום שהגיבור הספרדי מגולם כאן ע"י שחקן אשכנזי… טענו שזאת קומדיה וקבעו שזאת דרמה. הבטיחו שהקהל יזרום לאולם והסרט יעשה לנאמני ש"ס את מה שעשה "מדורת השבט" לאנשי הכיפות הסרוגות.
כך או כך, גם מעבר למחמאות שמגיעות למלכה ולצוות הנפלא של השחקנים הממלאים כאן את התפקידים הראשיים – יעקב כהן (השחקן, לא גיבור הסרט), יואב לוי, גולן אזולאי (שכונה באחד המקומות גם "רוברט דה נירו הישראלי"), צחי גראד, אור לומברוזו הצעירה, שיפי אלוני ויגאל נאור ועל כולם הופעה מרגשת של שולי ראנד החוזר כאן אל הבד אחרי "האושפיזין" ולצלם ירון שרף שמצליח לאפיין וללכוד את מצב הרוח של הגיבורים במצלמה אחראית ורבת הבעה, ואולי גם מעבר לכוונות לשחזר כאן תמונה משפחתית של תקוות יפות ששינו את המפה הפוליטית בישראל, יש כאן ליבה מרה של ביקורת חריפה.
כמו "הלהקה" של אבי נשר שעוטף בצחוקים, במוסיקה מוכרת ותוססת והרבה סלבריטאי בידור של שנות ה 70 וה 80 שהיא למעשה אמירה קודרת על התפרקות יחידה צבאית, כך "הבלתי רשמיים" מציע לנו כביכול סוכריה מתוקה של נוסטלגיה תמימה וחביבה, עם הרבה אמפטיה מוצדקת ורוח גבית של צדק חברתי שליבה מר כלענה. החברות והנאמנות הפכו לבגידה, האמונה לקרדום לחפור בו, התמימות והשליחות לחישובים קואליציוניים וכלכליים של כדאיות אישית. המחאה החברתית הפכה לכר למימוש טובות הנאה פרטיות, לעיתים גם פליליות בהמשכה של הדרך. ולא בכדי מעורר הסרט מחאות מצד המעורבים בדבר. ולכן שוב עולה השאלה – מהו סרט הקולנוע : התובנות שהוא מעלה, כל אחד ועולם ההתיחסות שלו או האמצעים האמנותיים המביאים את אלה אל המסך. במקרה של "הבלתי רשמיים", התחושות הפוליטיות-חברתיות מעיקות אך הדרך בהן הן מסופרות בהחלט מהוקצעת, מהנה ואפילו משעשעת לעיתים. ואתם תחליטו.
"הבלתי רשמיים" – 8 בסולם אורשר