את הנקודות שלו, לא מספיק לדעתי, קיבל צחי גראד כבר לפני כמה חודשים בפסטיבל הסרטים הבין לאומי חיפה שם התחרה סרטו החדש “הבן דוד”. גראד זכה ב”פרס השחקן” של הפסטיבל ובפרס על הישג אומנותי של צוות השיפוט של “פדאורה“, איגוד המבקרים האירופאי-ים תיכוני (שהייתי אחד משופטיו – גילוי נאות) ועכשיו הוא עומד לביקורת הקהל בארץ. גראד מציע כאן את סרטו הריאליסטי, המדוייק והאמיץ, סרט העוסק בהתלהמות ההיסטריה המקומית שהיא כל כך ישראלית וכל כך מעוותת ויום יומית.
את גראד אנחנו מכירים בעיקר מתפקידיו כשחקן ופריזנטור בטלויזיה. לא יודע אם בטובתו התפרסם במסע יחסי ציבור ליוגורט, אלה האירועים שאולי תורמים לתפיחת הארנק של שחקנים מוכשרים, אבל בהחלט לא עושים הרבה טוב לתדמיתם. במחי גביע יוגורט ניתקבעה בזיכרון דמות וולגארית, ברוטאלית, צעקנית אולי אפילו אלימה הרחוקה מאוד מהיכולות המגוונות והמרתקות שהוא מציע במפגשים הרבים שלו עם הקולנוע והטלויזיה. מפגשים אלה נמתחים בין הגבולות של “פנסיון פראכט” ל”מי מפחד מהזאב הרע” עם הרבה ניואנסים שבניהם. אבל מעבר לזה, גראד הוא גם ואולי בעיקר במאי מרתק המציע קולנוע ישיר, סוחף, אמין, אקטואלי ובעל אמירה חדה ולא מתחמקת.
זהו סרטו השלישי של גראד אחרי “ג’ירפות” שביים ב 2001, סרט שעקב אחר שלוש נשים צעירות, המתגוררות בבניין משותף בתל אביב ואינן מכירות כלל האחת את השנייה המסתבכות בסיפורי אהבה ופרשיית רצח מסתורית. סרטו השני אותו ביים והפיק ב 2006 היה “תנועה מגונה” המבוסס על הנובלה בת המאה ה-19 “מיכאל קולהאס” של היינריך פון קלייסט, המתרחש בשבוע הטעון שבין צפירת הזכרון של יום השואה לפתיחת החגיגות של ערב יום העצמאות. סיפורו של תסריטאי במשבר יצירה שנלחם על כבודו וכבוד משפחתו מול בהמיותה של אישיות בטחונית-מאפיוזית על רקע תאונת דרכים שעבר.
“הבן דוד” בכיכובם של צחי גראד עצמו, אסנת פישמן ועלא דקה מביא את סיפורו של נפתלי הליברל, שחקן, יוצר ואיש משפחה, שאוסף מוקדם בבוקר את הפועל הערבי פאהד לטובת שיפוץ הסטודיו שלו, הצמוד לביתו שבישוב כפרי במרכז הארץ. בדיוק באותו בוקר מותקפת נערה בישוב, וחשדם של השכנים נופל על העובד החדש. נפתלי יוצא להגנתו של פאהד ולהגנת השיפוץ עליו הוא חולם זמן רב, אלא שהמציאות גדולה עליו. הוא לא מצליח להכיל את ההתנגדויות והלחצים סביבו, כשבמהלך יממה אחת חייו הולכים ומשתבשים. האם הוא ימשיך לדבוק בגישתו הליברלית או שמא יישבר אל מול הלחץ החברתי והמשפחתי והמחיר האישי?
גראד מציע לנו סאטירה שהופכת לרגעים לקריקטורה גם על הישראליות הליבראלית שחייבת, בזמן וברגעי אמת להגן על הנראטיבים לקולם היא מתנהלת וגם על זאת הפופוליסטית, המתקדרת ומתכנסת לשבטיות של עצמה והופכת אלימה ברגע, כאשר זיק של איום בטחוני מופרח לאויר. כך או כך הוא משרטט דמויות שנוזלות מהן לא מעט צביעות ואפילו נלעגות מסויימת שמי שחי כאן ומוכן להיות נאמן לעצמו ולאמת לא יוכל להתכחש לאמינותן. נפתלי שלו הוא דמות המנסה להתנהל בין הטיפות, בין רצונו להאמין שהוא ליבראלי והומניסט העומד על דעתו לבין הפרקטיקה של החברה שמסביבו בה מתגברת ההתלהמות המבוססת על שמועות, פחדים, ורפלקסים מותנים שהתפתחו בשנים של עוינות בין שני העמים החיים בארץ הזאת. והוא בסך הכל רצה לגמור את השיפוץ של המחסן-משרד בחצר שלו…
הדמויות אותן בונה גראד, כולן, שלמות ועגולות ומייצגות נאמנה את הסביבה האנושית שלנו. גם הצד הישראלי על גווניו המרובים וגם הבחור הפלסטיני שמסובב את כל העלילה על ציריה העלילתיים והאלגוריים. יש לו אוזן נפלאה להעביר אל הבד את הטקסטים המדוייקים כל כך, יכולת וירטואוזית אותה אני זוכר בעיקר מסרטיו הנפלאים של אברהם הפנר. ככה בדיוק מדברים, ככה בדיוק מתנהגים והמופעים של רגעים בסרט על המסך מעוררים חיוך באחדים וצמרמורת באחרים. גם שמו של הסרט, “הבן דוד” בעברית מדוברת ולא תקינה דקדוקית כ”בן הדוד” היא חלק מאותה יכולת לעמוד על רגליים של אמינות ויכולת שחזור.
המשחק המדוייק של כל המעורבים – עלא דקה הגמיש, אסנת פישמן כאשתו של נפתלי, החברים מסביב בתפקידי המשנה ירון מוטולה, אורי הוכמן, אלי מנשה, יואב הייט, יוני להב, יוסי עיני, שמעון מימרן, ליאור אשכנזי ויוסי מרשק, מיכאל ורשביאק, כל אחד והדקות (לעיתים המעטות) שלו וכמובן הדומיננטיות של גראד עצמו בתפקיד הראשי, גם הם תורמים להרגשת המציאות המורכבת שנפרשת בסרט.
“הבן דוד” הוא כאמור סאטירה, לא כואבת ולא חודרנית מאוד, לא כזאת המעוררת התנגדות. להיפך, היא מחליקה היטב בגרון של הצופים בגלל אמצעי הייצור הצנועים והמדוייקים של הסרט. הפומפוזיות בעשיה ובאמירה היא ממנו והלאה. אבל אולי דוקא כך, בשל נשיכות קטנות ולא דידקטיות, בשל אמירות של נזיפה ידידותית, מרפק בצלעות, הוא יכול למצוא נתיבות ללבבות של הצופים אצלנו, בימים סוערים, מסוכסכים ומלאי מחלוקת אלה.
“הבן דוד” – 9 בסולם אורשר.