סרט חדש לאבי נשר, רעש ומהומה בסצנה, יחסי ציבור משופשפים ומתוקתקים, עבודה מקצועית אה-לה-אמריקה. והקהל מגיב בהתאם, בדמעות ובמחיאות כפים. סיפור המבוסס על מקרה אמיתי, המון אמוציות משתחררות, מבנה מלודרמטי מהודק, מוסיקה נפלאה עוטפת, אבל תחושה של קצת יותר מידי מתוק-מריר. 8 פלוס בסולם אורשר.
אחרי שנים רבות של עבודה, חלקה סיזיפית, חלקה מתסכלת, אבי נשר הוא היום השפיץ של תעשית הקולנוע הישראלית. אם תרצו הסטיבן שפילברג המקומי. את המעמד הבולט הזה הוא השיג בדם, יזע ודמעות, וכמובן עם כמות לא מבוטלת של ידע וכשרון, עם עליה מטאורית ואחריה בעיטה בישבן שהעיפה אותו מכאן וכמעט חתמה קריירה קצרה כבמאי קולנוע ואחרי טבילה מחנכת במיים העמוקים של הסצנה ההוליוודית. לא פחות. בית הספר האולטימטיבי למשובות הקולנוע המקצועי.
נשר, האנרכיסט של "הלהקה", "דיזנגוף 99" ו"זעם ותהילה" חזר מאמריקה מתון יותר, בוגר יותר, מקצועי הרבה יותר ומכיר בחשיבות הקשר המלודרמטי שלו עם הקהל. "סוף העולם שמאלה" הפך להיות להיט לא בכדי והחרו החזיקו אחריו גם "הסודות" ובודאי גם "פעם הייתי". הקשר הזה נראה הדוק מתמיד בסרטו הנוכחי "החטאים" שזוכה לצד ביקורות מהללות גם לחיבוק מטורף של הערצת הקהל. להלן – עוד להיט קולנועי בהתהוות.
נשר המתמחה בסרטיו בחישוף נקודות של הזהות הישראלית בצמתים המחברים עבר והווה ובודק אותן בסיפוריו הקולנועיים חוזר כאן בפעם השניה ושלא כהרגלו להידהודה של טראומת השואה על צללי החיים בהוויה חדשה. בפעם הקודמת עשה את זה בחיפה, ב"פעם הייתי" במסגרת של אגדה כמעט ניבלונגית שנעטפה בפלאש באק לתחילת המאה ה 21 ועכשיו הוא צולל הישר למלודרמה בלשית משפחתית המתרחשת כולה בין ירושלים לתל אביב ומשם לפולין וגרמניה בשנת "המהפך" 1977.
בעיקרון זהו סיפורן של האחיות מילך, ספי וננה ואביהן הגניקולוג הירושלמי ניצול השואה ואשתו השתקנית- דכאונית הדואגת תמיד. שתי הבנות, שונות מאוד באופיין האחת מהשניה נחשפות לקצה חוט שלוקח אותן לנסיון לבירור עברו העלום של האב בתקופת המלחמה. אך את המסגרת העלילתית הזאת מנצל נשר לעיצוב נוכחותו של רגש האשם המזוג באותו סוד שלא מספרים ולא מדברים בו הזולג גם מבלי משים לבני הדור השני. בחינת "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה". כאן בנות…
הסרט מבוסס על הסיפור האמיתי של משפחת מילך ושתי הבנות, המוסיקאית אלה שריף שהניחה את הסיפור לפתחו של נשר ומנקודת מבטה מסופרת העלילה ומבקרת התאטרון שוש אביגל שנפטרה לפני שנים ממחלת הסרטן. אלה היא האחות הצעירה, המוסיקאית, הקונפורמיסטית כביכול המתגלה גם כעקשנית לא קטנה שיודעת לעמוד על שלה, ושוש היא האחות הפרועה, הסוערת, הבוטה שברחה מהבית לתל אביב כדי לחבור למוציא לאור של שבועון פרובוקטיבי שבו כתבה את מירב המאמרים.
נשר מוכיח כאן שוב, ואולי אף באופן ברור יותר את שליטתו בשפת הקולנוע ובשימוש מושכל במרכיביו. הצילומים התקופתיים, המחליפים מצבי רוח וסביבה גאוגרפית של הצלם הצרפתי מישל אברמוביץ', העריכה השקולה של יצחק צחייק, המוסיקה – שהיא חלק מנדבכי הקולנוע של נשר, מ"הלהקה", "דיזנגוף 99", דרך "סוף העולם שמאלה" ו"פלאות" וכמובן היכולת לבחור ולהדריך את שחקניו.
ג'וי ריגר הצעירה (ספי) הנושאת על כתפיה דמות מורכבת של נערה שבירה ומופנמת אך חזקה שמצליחה לשחק וגם לשיר ולרגש, נלי תגר הסוערת (ננה) האחות הנונקונפורמיסטית ושוברת הגבולות, דורון תבורי (האב) האפל, המסתורי, שמתפרק בכאב ממשא סודו-יומנו האישי ויבגניה דודינה (האם) המרחפת כצל בחדרי הבית. עוד דמויות המצטרפות לאנסמבל הן של בעלה של ננה (תום אבני), מנצח המקהלה של ספי (מולי שולמן) והמלחין הגרמני-פולני (רפאל סטרטוביאק) בעל הזהות המינית הלא ברורה.
"החטאים" לא זך מבעיות שהעיקרית בהן היא הנטיה המוגזמת לרגעים מלודרמטיים שמרטיבים בכמויות אמנם את עיני הצופים ומעצימים את תעוקות הנפש, אבל מדללים את כוחו של הסרט להיות מסמך ייחודי במסכת סיפורי השואה . כך או כך, הנה עוד נתבך בעשיה המקצועית של קולנוע ישראלי המחזק את הקשר בין המוצר וקהלו.
"החטאים" – 8 פלוס בסולם אורשר.