החמישיה של תשע"ה

טוב. נכנעתי. למרות שאני לא אוהב סיכומים ותחזיות ולאור הביקוש הגדל בכל פגישה שלי עם חברים ואנשי מקצוע, להלן החמישיה שלי לסיכום השנה שחלפה, תשע"ה שעמדה בסימן ביבי ומירי. וכבר זה מוציא לי את החשק לכתוב… אבל השנה, שהיתה די דלה גם בסרטים טובים נשאה בחובה כמה סרטים שכדאי להזכיר אותם, סרטים משכמם ומעלה, יחסית ליבול כולו. הבחירה אינה מספרית, כלומר על פי מספר צופים – מדד קלוקל בכל קנה מידה זולת מדד סופרי המזומנים, אלא מבוסס על טעם אישי שדי הוכיח שהוא שותף לטעמים אחרים בסביבה. משמע – אנחנו לא לבד.

להלן חמשת הסרטים הטובים של השנה והביקורות שפורסמו עליהם:

בשני המקומות הראשונים "הגננת" של נדב לפיד ו"את לי לילה" של אסף קורמן עם עדיפות קלה, פוטופיניש, לראשון.

בשני המקומות הבאים, שוב ביחד "מיתה טובה" של שרון מימון וטל גרניט ו"מנפאואר" של נעם קפלן.

במקום החמישי המכובד "תפוחים מן המדבר" של אריק לובצקי ומתי הררי.

ותחשבו שאחרי אלה נגררו עוד 20 סרטים השנה…

הביקורות :

הגננת

"הגננת", סרטו השני של נדב לפיד הוא מלאכת מחשבת קולנועית, סרט מרתק, מדוייק ובעל שפה קולנועית מלוטשת. סרט על הפואטיקה ההולכת ונמוגה במחוזותינו, בעולם שהולך ונעשה גס, מחוספס וחומרני. גיבורת הסרט, בגילום נפלא של שרית לארי היא גננת שחיה בעולם ריק מתוכן אותו היא מנסה למלא בעזרת חיבתה לספרות ובעיקר לחוד חניתה – השירה. אחד הילדים בגן (אבי שניידמן המרתק) בהתפרצויות לא מבוקרות של יצירה מדקלם שירים שהוא הוגה על אהבה, חיים ומוות, עיניינים שבדרך כלל ילד בן חמש אינו מבין בהם דבר.

הילד הוא בנם של מסעדן מצליח וקר (יחזקאל לזרוב) ואם שעזבה והלכה לארץ אחרת. הילד, בשיריו וגם בפרוזה שלו טוען שהיא מתה. את החינוך היום יומי מציעה לו שחקנית צעירה ומתחילה (אסתר ראדה המהפנטת) שאמנם רושמת מפיו את השירים הנורים ממנו ברגעים של אקסטזה קטנה, אולם לא עושה מזה עיניין רב. הגננת, אשה נשואה ואם לשני ילדים בוגרים, משתתפת בחוג לכתיבת שירה, בו היא מציגה את השירים כשלה וזוכה לתשומת ליבו, וגם יותר של המנטור הספרותי. במהלך הסרט היא מאמצת את הילד אליה נפשית ופיסית, יותר מידי, והקשרים הופכים לחולניים, אולי גם מסוכנים.

לפיד מעצב מציאות ויזואלית ההולמת את האופי של הגיבורים, אם זה צילום מנקודת המבט הנמוכה של ילדי הגן או בנית עולם ריק, חללים של קירות חשופים בדירתה הקרה של הגננת ובעלה, בסטודיו של המדריך לספרות וגם בבר נטול המשקאות איליו היא הולכת לרקוד. הוא מפעיל את השחקנים שלו באופן מדוייק ולמרות שניתן לקצר מעט בסרט שיר אחד או שניים של הילד, הוא מציע סיפור בוגר, רב שיכבתי שיש לו מה לאמר על המציאות בה אנו חיים באופן החד והמרגש ביותר.

אם כדי להגיע ל"הגננת", סרטו השני של נדב לפיד ואחד הסרטים הנפלאים של הקולנוע הישראלי בעת האחרונה  היינו צריכים לעבור את "השוטר", סרט הבוסר הקודם שלו – דיינו. בניגוד לסרטו הראשון שהצטיין בעילגות של לשון, "הגננת" פותח פערים לא רק על היכולת האישית המתגלה כאן בשיא פריחתה, אלא גם על הרבה סרטים ישראלים שהופקו בארץ בשנים האחרונות.

"את לי לילה"

את לי לילה
את לי לילה

סרטו הארוך הראשון של אסף קורמן שהוצע במסגרת המכובדת של "השבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן האחרון וזכה בכמה פרסים, כולל הפרס הגדול בפסטיבל חיפה, בא כדי לטלטל אותנו ולהציג בפנינו יוצרי קולנוע צעירים (הסרט נעשה בשיתוף פעולה הדוק עם אשתו, התסריטאית והשחקנית הראשית בסרט לירון בן שלוש) שיש בהם הבטחה לאיכות ועיניין.

קורמן נוגע בסיפור שאינו קל לצפיה, ביחסים שבין חלי, צעירה חיפנית העובדת בשמירה בבית ספר לאחותה המאותגרת שכלית ומה קורה ליחסים אלה כאשר למערכת הטעונה הזאת מצטרף גבר צעיר, מורה מחליף להתעמלות המערער את שיווי המשקל העדין המתקיים בין השתיים.

קורמן ובן שלוש מציעים סיטואציה שיכולה היתה לטבוע בים של מלודרמטיות, של רגשנות והם מצליחים להימנע מכל אלה. הסרט משרטט בעדינות רבה, כמעט ברמזים, תמונת חיים מלוטשת וחדה, יחסים מורכבים של אהבה-הקרבה הטבולים בשניות של שנאה ,תעוב וכעס, שניות שחולפות מהר, כמו מחשבות רעות בנפש טהורה. חלי מקריבה את אושרה לטובת הטיפול באחותה, אולם עורגת למגע אנושי, לקשר משלה. את זה היא מוכנה לטעם, אפילו על קצה המזלג, ברגעים של התייחדות מזדמנת, חפוזה, נלעגת. וגם כשנוצר הקשר, הוא על תנאי, ובתנאים של האחות המכבידה כל כך על החיים.

זהו סרט צנוע, מהפנט, הופך קרביים דוקא בזכות האנדרסטייטמנט שלו, בגלל הטיפול הקולנועי של תסריט כתוב היטב, צילום מהודק ורגיש ובימוי חד עיין וסיפור שקשה להשאר מולו אדיש ויבש עיניים בכמה מעמדים קורעי לב שחודרים חד ועמוק, דוקא בגלל הטיפול הריאליסטי בנושא ובדמויות. דוקא בגלל העדר סימני הקריאה והדגשים נרטיביים מיותרים.

והמשחק, כמובן.  נכון שקשה להתמודד רגשית עם תפקיד כמו של דאנה איבגי בתפקיד האחות המפגרת, וכמו בסרטים אחרים – מקומיים וזרים ("איש הגשם" ודאסטין הופמן, למשל) דוקא תפקידים אלה מושכים אליהם יותר תשומת לב (ופרסים) מאלה של דמויות האחרות המלוות אותם, אולם בן שלוש ויעקב דניאל זאדה בתפקיד הגברי צולחים את הקושי הזה וזוהרים כאן לא פחות.

מיתה טובה

אחת הסיבות לאפקטיביות של "מיתה טובה" היא שהוא מסופר ממעמקי שורת הנידונים למוות. נקודת המבט הזאת

מיתה טובה
מיתה טובה

משרה על הסרט את האמינות שלו, את יכולת המניפולציה הרגשית, את הכאב, את ההומור – את היכולת לחדור לכל לב, כל אחד והיומן הפרטי שלו. ואולי שמנו אנו, הצופים עדיין לא צורף לאותה רשימה, אבל כולנו יודעים שזאת רק שאלה של זמן…

ב"אורזי המזוודות" אומר אחד הגיבורים של חנוך לוין  בלוויתה של אימו "אמא, את היית האחרונה שחצצת ביני ובין המוות.", קרי – עכשיו תורי. את התחושה הזאת קשה להסיר ממה שמתרחש על המסך ב"מיתה טובה" של טל גרנית ושרון מימון. כל הדמויות המופיעות על המסך נמצאות בשלבים האחרונים של החיים. חלקם עדיין נאחזים בהם וחלקם כבר ויתרו. אין כוח . כמו שאומר מקס, הלקוח הראשון למכונה המקצרת חיים : "אני אמות עכשיו, או שאסבול עוד שבועיים ואז אמות".

המוות מסתובב באופן חופשי מאוד בתוך החבורה הזאת והם מישירים איליו מבט. הוא חלק מתוכנית העבודה שלהם, לא משהו מפחיד. אולי להיפך. לעיתים קרובות הוא הפתרון. זה לא משהו רומנטי, זה לא עונש. זאת עובדת חיים. חלק מהם.

מקס (שמוא וולף) הוא חולה סופני שיש לו עוד כמה שעות לחיות, אולי קצת יותר – אבל איזה חיים אלה, לעזאזל. הסרטן אוכל בו בכל פה, פצעי הלחץ מעיקים עד שגם המורפיום אינו עוזר והוא זועק לעזרה. שמישהו יפסיק את העינויים. יאנה אשתו (עליזה רוזן) לא יכולה לראות בכאביו ומבקשת מיחזקאל (זאב רווח), הרוח החיה בחבורת הזקנים המתגוררת בבית האבות המפואר בירושלים, לעשות משהו. משום שאף רופא לא מוכן לגאול את מקס מייסוריו, יחזקאל מתגייס ובעזרת חבר חדש בקהילה, הד"ר דניאל (אילן דר) הם בונים את מכונת המוות שתעזור למקס לעזור לעצמו ולהפסיק את ייסוריו.

הבעיה – לבנה, אשתו של יחזקאל שגרה איתו וסובלת מדמנציה בשלבים מתקדמים, אינה מוכנה לשתף פעולה. היא רואה באקט משהו לא חוקי ובדאי לא מוסרי. דמות נוספת ששותפה לקבוצה היא של רפי סגל (רפי תבור) המקורב לדר' דניאל, מקודם קצין משטרה שצריך לעזור במחיקת העקבות המרשיעים. דמויות נוספות הבאות לרגעים – זלדה (רות גלר) דיירת ווותיקה וסופנית המתקשרת מידי פעם לאלוהים לברר מה מצב התפוסה בגן העדן, אחיה הקיבוצניק (מיכאל כורש) ,זקן ששומע על הפרוייקט (יוסף כרמון) ודורש שיופעל גם על אשתו הסובלת (חנה ריבר) ומנהלת המוסד הדואגת לשמו הטוב ולסילוק האלמנטים מפריעי השלוה (עידית טפרסון).

האפקטיביות, ואולי גם הכוח של הסרט נובע מהיותו מצולם בגובה העיניים. הוא אינו מתנשא, אינו מחנך, אינו נושא פנפלטים לשינויים חברתיים או חוקיים. לאפשרות להמתת חסד. זה יכול להיות פועל יוצא, בדיונים  שודאי הסרט יעורר אצל בעלי המקצוע והשתדלנים המקצועיים, משני הצדדים של השאלה. הסרט אינו משנה מציאות – הוא מציג אותה. על הרגעים הדרמטיים שלה, על הרגעים הכואבים, על הרגעים ההזויים. ויש כאלה לא מעט ב"מיתה טובה".

לא מעט סרטים עסקו בזקנה ובנוולותה. קצת פחות, בסופניות החיים. זה לא סקסי, זה לא נושא שאנחנו אוהבים להעלות אל המודעות היום יומית שלנו. בדיוק בשביל נושאים וסיפורים כאלה המציאו את השטיח שמחתיו אנו מסתירים את העיסוקים המורבידיים הללו של היום יום. רוצים לזכור ? אז "האגם המוזהב" של מרק ריידל, 1981, המפעל של משפחת פונדה – ג'יין והנרי פלוס קטרין הפבורן, "הרחק ממנה" 2007 של שרה פולי עם ג'ולי כריסטי וגורדון פינסט, כמובן "אהבה" של האנקה, 2012 עם טראנטיניאן ועימנואלה ריבה. רשימה חלקית. אפשר להזכיר, בצד אמנם גם את "דבש" של ולריה גולינו, 2013 שעסק בחולים סופניים, פחות בזקנה.

אבל הסרטים ההם ניסו להציג פן רומנטי, אולי אפילו מתקתק לטעם הפרידה כאשר סרטם של גרנית ומימון הוא עינייני יותר ואולי גם חודרני יותר, כנראה משום שהוא אינו מצולם ממרחק אלה מתוך החבורה. יש כאן אמנם לא מעט מצער הפרידה, אבל יש לא מעט גם מקבלתה ולעיתים אפילו מהצורך בה. אין רחמים ויש קבלת הדין. אין מלודרמה יש אולי , אפילו, קומדיה שחורה, מקברית.

בסיפורים כאלה, בהתנהלות עלילתית כזאת שלמרות הכל מפעילה לחץ הולך וגובר על הצופים כשהחיים, או המוות סוגרים עליהם – יש צורך בהרפיות קומיות ואלה זרועות בסרט כדי לרווח אותו. כמה רגעים סוריאליסטים תורמים אף הם לניפוחה של הסיטואציה בתמיסה בלולה היטב של ריגוש וחיוך. קבוצת הזקנים במכונית הנוסעת ששרים "בארץ להד"ם, סצנת העירום הרגישה והמכובדת מאוד, כדוגמה.

וכמובן האנסמבל הנפלא של השחקנים שמציע כאן מבצע שאין הרבה כמוהו בקולנוע בכלל. חלקם שחקנים מיומנים מהבמה, חלקם מהקולנוע בתפקידים מפתיעים וחלקם בגילוי מחודש של כישרון. ב"אסקימוסים בגליל" ניסתה משפחת פז שהיתה אחראית לסרט ליצור קומדיה של זקנים שהמציאות כפתה עליהם חיים חדשים. הוראת הבימוי היתה כנראה תשחקו זקנים, למרות שהגיל הממוצע של השחקנים היה בסביבות 70. הם שיחקו פרדיה של זקנים כמו בעיירה, עם מבטע אידישאי, עם כל הטעויות המגוחכות של הקלישאות.

הצוות של "מיתה" משחק את עצמו. ברצינות, ביכולת, בלי להגזים במילימטר – למרות שהיו כמה רגעים שאפשרות כזאת צצה. לא נפלו לבור הזה. ולכן התוצאה מלוטשת כל כך, נכונה, אמינה ומרגשת כל כך. הצילום של הסרט מוקפד ומשרת היטב את הסצנות,לעיתים משלים אותן והעריכה האיטית המסוגננת עוזרת אף היא להעביר את קצב החיים של הדמויות.

"מיתה טובה" – בודאי אחד הסרטים הטובים של השנה, לא קל לראות אבל בהחלט כדאי.

מנפאואר

מנפאואר
מנפאואר

"מנפאואר" – ככל שעובר הזמן שוקע הסרט של נעם קפלן עמוק יותר ויותר לתוך התודעה ומסרב להפרד. זהו סיפורם של ארבעה אנטי גיבורים, אפר אדם במונחים של שועי המדינה וקברניטיה, האדם הקטן, הרוב הדומם, האזרח שבתוך השורה, אלה שאיש בעצם לא סופר.

שוטר מצטיין המתקשה לגמור את החודש, נהג מונית הכואב את עזיבתה משכבר של בתו את הארץ ונטישתו הקרובה של הבן אחריה, עובד זר אפריקאי בעל משפחה המנסה להלחם על כבודו ומעמדו וצעיר , בן לאם פיליפינית שמרגיש עצמו ישראלי ומנסה להתגייס לחייל קרבי בצבא. הסיפורים המקבילים של ארבעת הדמויות כמעט אינם נושקים זה בזה, אינם מתייחסים אלה לאלה – כל אחד ועולמו, כל אחד ורצונותיו והקשיים המעמידים לו החיים בארץ.

המשותף לכולם הוא נושא השייכות וחוסר הסימטריות שבה. אלה שיש להם מנסים לעזוב ואלה שעדיין אינם חלק, דורשים הכרה ומנסים להצטרף. אלה, גם אלה, נידונים לכאבים של מאבק, של מציאות שאינה מטיבה עימם, שאינה מוליכה אותם אל השקיעה המקווה והמשחררת.

יש משהו מנכר במבנה המפורק של הסרט שאינו מתלכד לאמירה סיפורית אחת, אולם דוקא החוסר המלודרמטי, כמו הטיפול הריאליסטי, לוקחים אותנו יותר לעולם המסקנות השכלתני וזה, מן הסתם מתפרק אט וטוב יותר במודעות. כמה סצנות מסרבות להפרד – והחזקה שבהם כשהנער הפיליפיני, מתוק ממתוק נפגש עם הוועדה הצבאית שצריכה להחליט על גורלו – האם יתגייס לצבא ויוכל להיות חלק מהחברה או ישלח לשרות לאומי וישאר מרוחק, הוא נדרש להוכיח את הקשר שלו לארץ בה גדל כל חייו. "תשיר לנו משהו" אומרת לו הוועדה והוא מבקש לעמוד ומתחיל לשיר…

בשביל רגעים כאלה יש קולנוע.

תפוחים מן המדבר

תפוחים מן המדבר
תפוחים מן המדבר

סרטם של אריק לובצקי ומתי הררי על פי ספרה של סביון ליברכט חוזר אל התפר המפרפר שבין שני עולמות מנוגדים – העולם החרדי של ש"ס הירושלמית והעולם החיצוני של הקיבוץ. את הקשר יוצרת עלמה צעירה התלויה מצדה האחד במסורת החרדית החמורה שמכתיבה את חייה ומצידה האחר עורגת אל החופש וההגשמה האישית המתגלמים בחיי הקיבוץ בנגב.

רבקה אברבנל היא מורדת מטבעה, צעירה בת 19 שאינה מוכנה ללכת בתלם שיעדו לה הוריה, בעיקר אביה הנוהג בה בחומרה. הוא רוצה שהיא תינשא לאיש, אפילו למבוגר ממנה ובניגוד לרצונה, שתפסיק להסתובב בשכונה והיא, ליבה נוהה אחרי החוג לריקוד ובמחשבתה להתנדב לשרות לאומי, להשתחרר מעבותות הבית. אמה נקרעת בין אהבתה, אולי קנאתה לרוח החופש של בתה לבין חובתה כאשת איש. במהלך הסיפור יתפוצץ העימות כשרבקה תלך בעקבות לבבה אל הקיבוץ ושם תמצא דרכה אל החופש האישי.

לובצקי והררי מציעים מלודרמה משפחתית, סרט קטן, צפוי, נעים ונוח לצפיה שנוקט עמדה בדילמה האישית הבוצעת בין תפיסות עולם, יש כאן אפילו יותר מטיפה של מחאה חברתית שנציגי העולם החרדי בודאי שלא יאהבו ואולי יקימו עליה גם קול זעקה. אבל הסרט אינו חודר עמוק מידי ונשאר בשולי הדילמה, בחלקה המואר והמוכר.

מה שעושה את הסרט לסימפאטי זה הביצוע המלבב של מורן רוזנבלט החיננית המשפיעה על הסרט אמינות, רעננות וחן נעורים הנופחים בדמותה חיים ועיניין. גם ריימונד אמסאלם מצליחה להאיר ולהעמיק את דמותה של האם שנקרעת בין חובותיה המשפחתיים. משלימים את התמונה שלומי קוריאט חמור הסבר ועירית קפלן התורמים גם הם לחיוניותו של הסרט.

שנה טובה.

 

רוצה לשתף ?