תגידו פשלה, תגידו חוסר מקצועיות, תגידו מה שתגידו אבל נסיון של 30 שנה לפחות עם פסטיבל קאן מוכיח לי שהפזיזות היא מהשטן. כלומר לא צריך לרוץ לעיירה החביבה הזאת על שפת חוף התכלת בדרום צרפת ולבלות בה יום או יומיים מיותרים לפני תחילתה של החגיגה בשל לוח טיסות אידיוטי מטעם חברות התעופה באשר הן, רק כדי להיות נוכח בטקס הפתיחה הנוצץ, אמנם, אבל המגושם והמיותר, בעצם. זה לא רק בגלל שחזאי מזג האויר הבטיחו פתיחה קרירה וגשומה.
זה לא רק בגלל שסידורי הדחיסה לאולם הגדול על שם האחים לומייר, ארמון הפסטיבלים והצטופפות בתורים הארוכים לאין קץ נעשים בלתי אנושיים מטעם המארגנים ויועצי הביטחון שלהם. כלומר למי שמחליט לשים עליו טוקסידו או סתם חליפה מעוצבת ואולי גם שמלה נטולת שרוולים בקור של ערב ראשית מאי שעדיין לא הבשיל לקייץ חמים, אפילו שאין לו סיכוי לצעוד על השטיח האדום. על הערבים הנפוחים הללו אכתוב, מן הסתם בהמשך .
הסיבה שבאמת לא צריך להתאמץ היא סטטיסטית. סרט הפתיחה, למרות שהוא צריך להיות באמת מעניין ונוצץ ורב כוכבים ומחדש ומדובר – או לחילופין צרפתי, בדרך כלל הוא לא סיבה למסיבה. נכון שזאת הכללה, אבל היא לא רחוקה מהמציאות לפחות בכמה וכמה מהשנים האחרונות. אז למרות העיניין בסרטו הספרדי של אשגר פרהאדי האיראני "כולם יודעים" ("TODOS LO SABEN") שפתח את הפסטיבל ומשתתף גם בתחרות ולמרות הקווים שנשלחים השנה מקאן לכיוון המזרח התיכון ומחברים את הקולנוע עם המציאות באופן די מוזר, איך שהוא החלטתי לנסות לתפוס את הסרט באחד הימים האחרים כאן באחת ההקרנות המשניות. בעיקר משום שהגעתי לכאן בסופו של ערב הפתיחה. בדיעבד ועל פי עדותם המהימנה של כמה מידידי שנכחו בסרט, הסתבר לי שגם השנה זה קרה וההבטחה הפכה למפח נפש בקנה מידה של רגעים של גיחוך.
פרהאדי הוא בהחלט הבמאי המפורסם ביותר באירן בשנים אלה, מה גם שכמה מהסרטים המאוחרים שלו נעשו מחוץ למדינתו. קחו כדוגמה את "העבר" שצולם בצרפת ועכשיו את "כולם יודעים" בספרד. את הפריצה המוצדקת שלו למודעות העולם הוא עשה ב"פרידה" שזכה באוסקר ובפרסים רבים אחרים בפינות רבות על הגלובוס. בקאן הוא אורח מכובד ולא בכדי הפקידו בידיו תיירי פרמו המנהל ואנשיו את הפתיחה. הבעיה היא שהסרט, אומרים לי ידידי הנאמנים שהקדימו ובאו הנה שהסרט לא רק שאינו עומד בסטנדרטים של הסרטים הנפלאים הקודמים של האיש, הוא אפילו מחליק לא אחת למדרונות השאבלונה ו"המבט אל הנעליים", זה המלוכסן והלא נעים שודאי אינו מתאים לבמאי בסדר הגודל שלו. התיאורים הללו חזרו על עצמם גם ברוב הביקורות שהתפרסמו הבוקר בעיתונים המקומיים. אז מסתבר שלא ארוץ לחפש את הסרט כאן, אחרי הכל, עם תוכניות עמוסות וסדר יום מעיק גם ככה.
למי שלא קרא את העלילה במקומות אחרים – זהו סיפורה של אשה ארגנטינאית החוזרת עם שני ילדיה לעיירת הולדתה בספרד עקב אירוע משפחתי ופוגשת שם את מי שהיה אהובה משנים. משום שבעלה לא נמצא אתה והסביבה, הזיכרונות והיין אותו מגדל עכשיו האקס משפיעים, היא צוללת למערכת יחסים מחודשת שנקטעת כשבתה נחטפת ותמורתה נדרש כופר. לאחר שהבעל מוזעק מארגנטינה נפתחת פרשיה המעכירה על העבר של המשפחה. פנלופה קרוז, חבייר בארדם וריקרדו דארין בתפקידים הראשיים במלודרמה זאת שנקנתה, כמובן להקרנה בארץ.
עוד לפני שנפתח שקע הפסטיבל כאן בכמה צרות שאיימו להעיב על האוירה הנוחה, בדרך כלל השוררת בענף הקולנוע החוגג כאן ברוב ממון. הראשונה – בשינוי נהלים מטעם ההנהלה שנכנעה לארגון מפיצי הסרטים בצרפת והדירה מהתחרות את הסרטים של נטפליקס, שאינם מופצים בראשית באולמות ההקרנה ודרך המערכות הכלכליות שלהם, צעד שגרם לחברת הענק להוציא את הסרטים שלה מהפסטיבל כולו. השניה בהחלטה להפסיק את הנוהג המטופש של הסלפי של הצועדים על השטיח האדום. והשלישית – שהביאה לקרע עם אלפי העיתונאים שמגיעים לפסטיבל – בשינוי לוח ההקרנות של הסרטים בתחרות. הפרק הזה בסכסוך המשנה סידרי עבודה, באמת לא יאמר דבר למליוני הקוראים של העיתונות והטקסטים הארוכים שהיא שופכת על האירוע, ובסופו של דבר הגיעו שני הצדדים לפשרה המאפשרת עבודה ושומרת על כבוד הקרנת הבכורה של הפסטיבל.
עוד עיניין לא פתור הוא סיפור "האיש שהרג את דון קישוט", סרטו של טרי גיליאם שהיה אמור לנעול את הפסטיבל. מסתבר שעומדת תביעה מטעם אחד המפיקים של הסרט, פאולו ברנקו שפרש מההפקה אולם טוען שהזכויות על הסרט נמצאות בידיו. גיליאם שעובד על הסרט למעלה מ 15 שנים מאוד גאה בפרוייקט הקולנועי שלו ורוצה להקרין, אבל ברנקו מסרב ומתעקש שללא הסכמתו זה לא יקרה. העיניין נגרר למשפט כשמנהלי הפסטיבל שיודעים על התסבוכת מצדדים בגיליאם שמצידו, כך שמעתי עבר אתמול שבץ במוח, כנראה מתוך הלחץ. הפרשה, בנתיים לא נפתרה.
ויש גם סרטים, אפילו שזאת רק ההתנעה. הסרט הראשון שלי בפסטיבל, אמנם במסגרת "מבט מסויים" היה "דונבאס" ("DONBASS") המרתק של סרגיי לוזניצה, עוד גאון רוסי של קולנוע, מאור גדול בשמיים של האמנות השביעית. לוזניצה בוחש כאן מוטיבים משני סרטיו הנפלאים הקודמים "בתוך הערפל" ו"נפש עדינה" כאשר הוא מספר על חיים כאותים במציאות מלחמתית בעולם פוסט מודרניסטי והיברידי. אין אמת אחת והמציאות היא גם דמיון. החיים הם קולנוע, השמחה היא עצב, הטובים הם גם הרעים וכל האנשים הם שחקנים בטראגיקומדיה גרוטסקית מטורפת זאת. הסיפורים, שורה של אניקדוטות מתרחשים היכן שהוא במזרח אוקראינה השקועה במלחמות בין כנופיות ניאורוסיות, חבורות גנגסטרים, אוקראינים לאומניים וסתם קבוצות טרוריסטים וכולם נלחמים בכולם וכולם מאמללים את כולם. הזיה מהפנטת על חיים ובעיקר על מוות ביצירה קולנועית נפלאה.
הסרט השני שראיתי, הפוך גוטה הפוך, "ראפיקי" ("FRIEND") הוא סרט בוסר מקניה על שתי צעירות העושות את הדרך האחת אל השניה למרות שאבי כל אחת מהן מתחרה בשני בבחירות מקומיות. הסרט, כל כך שאבלוני, עילג ובוסרי למרות הכוונות הטובות ומציע מבע על החברה השמרנית הקנייתית שלא מוכנה לקבל את היחסים הלסביים של שתי הצעירות, שחקניות חביבות שנושאות דמויות שיש בהן יותר אויר מבשר.