מתחילים לחלק כאן פרסים. מצטער שלא אדווח על מה שקרה בשתי המסגרות החוץ רשמיות של "השבועיים של הבמאים" ו"שבוע הביקורת". הבן אדם יכול להיות רק במקום אחד בזמן נתון ושתי המסגרות הללו, שעל פי עדויות של מי שעקב אחריהן בלבד, היו מעניינות ורוויות סרטים מרתקים. אבל הן מוקרנות די רחוק פיסית ממרכז האירועים בארמון הפסטיבל ובהעדר סרטים ישראלים שבשנים קודמות היו בהחלט סיבה לעשות את הדרך, השנה לא היתה סיבה כזאת, לפחות לא על הנייר.
צוות השיפוט של "מבט מסויים", המסגרת השניה בחשיבותה בפסטיבל חילק אתמול את הפרסים שלו. אני זוכר את המסגרת הזאת כלא תחרותית, פתוחה לקהל הרחב שהשנה מילא את המקומות הריקים הרבים של אנשי התעשיה באולם. אבל נראה שבשנים האחרונות התפתחה גם כאן המסורת. בראש צוות השיפוט עמד השנה השחקן בניסיו דל טורו – שעל מעורבותו הפוליטית נדבר במאמר הסיכום של הפסטיבל ואני חייב לאמר שההחלטות והפרסים, לא יודע אם בסדר הספציפי הזה, היו בהחלט נכונות.
נקדים ונאמר שהמסגרת הזאת הציע לצופיה כמה מהסרטים הטובים יותר של המסגרות הרשמיות של הפסטיבל. לעיתים תהיתי, ולא רק אני, מדוע סרט ננעץ דווקא על לוח ההקרנות של מסגרת זאת ולא עשה את כל הדרך לאולם המפואר שליד כדי לחזק את סרטי התחרות שהיתה השנה דלה במיוחד. התשובה יכולה היתה להיות הרצון להציע מערכת של כלים שלובים של שתי המסגרות, ז"א נסיון לחלק את התוצרת הטובה שווה בשווה, ז"א להשטיח כך למעשה את שתי המסגרות. כך או כך הקהל הרחב, בעיקר מקומיים ובעיקר צעירים (מה שהיה מראה מלבב במיוחד שכדאי למנהלי הפסטיבלים שלנו לאמץ) שהגיע זכה לכמה יצירות אמנות קולנועיות, בוודאי לסרטים שיש להם מה להגיד על עצמם, על החברה מהם באו ועל הפוליטיקה המנווטת את חיינו.
הסרטים הזוכים – "גבול" ("BORDER") של עלי אבבסי האיראני משוודיה היה הסרט הזוכה, הטוב ביותר על פי השופטים, "סופיה" ("SOFIA") של מרים בנמ'בארק ממרוקו (הסרט היחיד שלא ראיתי) זכה בפרס התסריט, ויקטור פולסטר השחקן של "נערה" ("GIRL") זכה בפרס הביצוע הטוב ביותר שהוא פרס המשחק, סרגיי לוזניצה הוא הבמאי הטוב ביותר על "דונבאס" ("DONBASS") ובפרס מיוחד שהוא פרס ניחומים זכה "המתים והאחרים" (LES MORTS ET LES AUTRES ") של ז'ואאו סלאביזה ורנה נאדר מסורה, סרט ברזילאי בטעם אנתרופולוגי על צעיר משבט מרוחק מאדם ששומע קולות אביו המת ומחליט לערוך לו טקס קבורה ראוי. על איכותם של לפחות שלושה מחמשת הסרטים העדתי בדיווחים קודמים.
אבל, לא רק סרטים טובים חדרו השנה למסגרות בקאן (על אלה שבתחרות, כאמור בדיווח הסיכום עם פרסום התוצאות הערב או מחר) גם לא מעט זבל קולנועי שמעיד על בעיה עקרונית בכיוון איליו הולך הפסטיבל. בעיה פוליטית בעיקר, וגם כזאת שיכולה להצביע אולי יותר על טעם הוועדה המארגנת בראשותו של הכהן הגדול של השנים האחרונות תיירי פרימו. הכמות של סרטי סתם, לצד סרטים גרועים במיוחד מעכירה על החגיגיות ושמחת החיים שליוותה את קאן בשנים קודמות יותר, נגיד חמש שנים אחורה.
במסגרת של ה"סרטיין" בלטו השנה לרעה הסרט "חברה" ("FRIEND") של וואנורי קאהיו הקניתית, שאולי בקניה מכורתה העמידה סרט חשוב חברתית ופוליטית, ואכן הוא נפסל להקרנה שם בשל העיסוק הישיר שלו בקשרים לסביים בין שתי נערות צעירות מאוד. אבל הסרט השאבלוני אינו תורם דבר לקידומה של שפת קולנוע או סגנון מעניין כל שהוא. הסיפור מתנהל די במנוחה, בלי לגעת בגבולות המותר והאפשרי, לפחות באמות המידה של העולם המערבי במישורים המוכרים מאוד של דרמת יחסים – צעירה פוגשת צעירה אחרת ממשפחה יריבה , האבות מתמודדים על תפקיד ציבורי כל שהוא, הן מתאהבות ואז מתחילים השמים להתקדר והבעיות לצוץ. הנערות חביבות אבל הנראטיב שבקניה אולי הוא נועז, לא מטלטל כאן איש על החופים של הרביירה הצרפתית ובלבבות של מי שראה כבר מליון ואחת דרמות כאלה.
סרט התבגרות אחר, צרפתי העוסק בבני מהגרים מצפון אפריקה בעיקר הוא "סקסטייפ" ("SEXTAPE") של אנטואן דסרוזייר ונוגע בבעיה המתפשטת היום בעולם, בייחוד בעולם הצעירים. סיפור על נער שמשכנע את חברתו לקיים מין אוראלי בחברו ומצלם את האקט כדי להשתמש בו לסחיטה ולשליטה על חייה המיניים והחברתיים. הוא מאיים שאם לא תענה לגחמותיו השונות יפרסם את האקט שיבייש אותה בקרב החברים. אחותה של הצעירה לא משתפת איתה פעולה בניסיון לתקן את המצב, גם משום מעורבותה והנערה צריכה להתמודד לבדה. הסיפור אכן חשוב, נוגע ללב וצריך להעלות אותו לסדר היום הקולנועי, אבל דסרוזייר מציע סרט פטפטני, טרחני ורעשני שעושה לנושא רק רע.
הקולנוע הערבי זכה השנה להרבה משבי רוח גבית מטעם הנהלת הפסטיבל, אולי על חשבון הקולנוע הישראלי שנפקד ממנו כמעט לחלוטין (רק שני סרטים קצרים במסגרות צדדיות) ובמקרים רבים שלא בצדק. קחו למשל את "האריג המועדף עלי" ("MY FAVORITE FABRIC") ואולי "המארג החביב עלי"… סרט הביכורים הבוסרי מידי של הבמאית הסורית גאיה ז'יז'י. בסיפור מבולבל ובשפה קולנועית מרושלת היא מספרת סיפור של אהבה נכזבת המתרחש על רקע הימים הראשונים של ניסיונות המהפכה להדחתו של אסאד. נהלה, גיבורת הסרט חולמת לעזוב את סוריה המשוסעת ולעשות זאת בעזרת נישואין לצעיר שהיגר לארה"ב, אבל כשהוא מעדיף את אחותה הצעירה היא מתקרבת יותר ויותר לבעלת בית זונות המתנהל בדירה מעל דירת המשפחה. סרט שאין בו בהירות, אינו משל המאיר דבר ועשיתו פרימיטיבית. שתיקות דרמטיות שצריכות למלא בתוכן את האין כלום.
רע להכעיס היה דוקא הסרט המצוחצח מרובם "פני מלאך" ("ANGEL FACE") סרט הביכורים של וונסה פילו שמעיזה לקחת לתפקיד הראשי את אחת הכוכבות הגדולות היום של הקולנוע הצרפתי לפחות מריון קוטיאר. מה שקורה בסרט הנורא הזה, סיפורה של זנזונת אלכוהוליסטית שלא יודעת לטפל בבתה הקטנה וזונחת אותה להסתדר בעצמה, קשה מלתאר. קוטיאר שקשה לה לפספס תפקיד עושה כאן את כל השגיאות האפשריות ונופלת כמו שחקנית בוסר לעשיה מוחצנת, לא אמינה ובעיקר מעצבנת. נדמה לי שהסרט נקנה להפצה בארץ, אז שימו לב.
על עוד סרט משעמם בשליחותו האוונגליסטית כבר כתבתי ולכן לא אטריד, מדובר בסרט הדרום אפריקאי "הקוצרים" (תרגמו בבקשה את "THE HARVESTERS") גם כאן סיפור על ילד משולח שמאומץ ע"י משפחה דתית חרדית נוצרית. לא יודע איך זה נגמר – יצאתי אחרי חצי שעה של פסוקים תנכיים וצדקנות ישועית.
אוי, כן. הסרט כמעט הכי נורא שראיתי, עשרים דקות כי לא עמדתי בקצב האיטי, בצילומים ה"אמנותיים" ובלחשושים המתחזים לקולנוע, היה "מסע יום ארוך לתוך הלילה" ("LONG DAY"S JOURNEY INTO THE NIGHT ") סרטו של הסיני בי גאן. הסרט, אגב מוכיח שלא כל מה שמגיע מהארץ הגדולה ההיא מהמזרח הוא קולנוע משופר. למרות ציפיותי, וברור למה, לעיבוד של מחזיהו הנפלא של יוג'ין אוניל זכה הקהל בסבל מתמשך של ניסיון לגנבה סגנונית חסרת כשרון מסרטיו של הבמאי ההונגרי הגאון בלה טאר, לקשקוש עלילתי על בחור החוזר לעיר מגוריו כדי למצוא את אהובתו ולבזבוז טראומטי של זמן (של הצופים) וכסף (של הממשל הסיני שאישר ומימן פרוייקט נורא כזה). כן אני כועס.
כדי לסיים אסופה זאת בנימה חיובית יותר אציין עוד שני סרטים מעניינים, אם כי לא נטולי בעיות. הראשון הוא "מלאך" ("L`ANGE ") סרט ארגנטינאי המספר סיפור אמיתי על נער צעיר, 17 שהפך לרוצח הסדרתי מהנוראים של ארגנטינה. קרליטוס מבוינס איירס, מתוק פנים כמו מלאך וראשו תלתלים, מעיד על עצמו שהוא נועד להיות גנב עוד מגיל צעיר. למרות משפחתו הנורמטיבית הוא מתחבר בבית הספר לרמון הגדול ממנו שאביו שודד והחיים בצל הסכנה המידית במשפחה המאמצת שלו הופכים אותו לפושע חסר רחמים. גנבות, מעשי שוד ורציחות הן הבילוי שהולך ומקצין כל הזמן. הכינוי שהדביקה לו העיתונות הוא "מלאך המוות" ומעשיו הביאו עליו לבסוף כמה מאסרי עולם. לואיס אורטגה בונה עולם דואלי שבו אנחנו אמנם הולכים אחרי הדמות הראשית בסרט, אבל נרתעים ממעשיה מבחינה מוסרית. תרגיל יפה בדו פרצופיותה של החברה.
עם הרבה כוונות טובות ורגעים ויזואלים יפים, אבל בטעם של עילגות מסויימת בפיתוח הדמויות ובבנית הנראטיב שלהן מציע הבמאי הקזחי אדילחאן ירזאנוב את "האדישות העדינה של העולם" ("THE GENTLR INDIFFERENCE OF THE WORLD") . בעיקרון אנו יושבים מול הסיפור על פנקס הקטן אבל העיבוד כולו טבול בטעם ובמראה של ערבות קזחסטאן וצבעיה. סלטנה מזמן רצתה לעבור מהכפר הנידח שבו נולדה לעיר הגדולה וההזדמנות לצאת לשם ולנסות להרוויח לפחות את הכסף לתשלום החובות שהשאיר אחריו אביה מחייבת אותה לעשות את המעשה. קואנדיק גדל הגוף וזעיר המוח המאוהב בה הולך אחריה כדי לשמור עליה וכשדודה העו"ד העשיר חיים (רמז אנטישמי?) מציע לה שידוך עם שותפו המבוגר הדוחה ועשיר שיסדר את החובות, וכשזה לא עולה יפה צריך הגבר המגודל לעשות כמה מעשים קיצוניים. אלה שבכוחו, כמובן…לפחות במושגים מרכז אסיאתיים הסרט רגיש ועדין, אבל הסצנות לא תמיד מתחברות האחת לשניה ולמרקם סיפורי נהיר ומושך לב.