עוד בשלב די מוקדם הסתמן שהמהדורה הנוכחית של פסטיבל קאן, ה- 71 במספר עומדת להיות אחת הגרועות בשנים האחרונות ולהתוות המשך להידרדרות של השנה עברה. משהו בהרכב הסרטים, בסידורם בלוח ההקרנות, בבחירתם וכמובן ברמתם הדהד בעיה שאולי משקפת את מצבו של הקולנוע של היום, אבל אולי היא למעשה תוצאה של החלטות אסטרטגיות שגויות. ואולי התחושה של ריקנות איכותית היתה תוצאה מהמשך הסכסוך ואף החמרתו עם גופי הפקה והפצה אינטרנטים מודרניים ובראשם נטפליקס שמשכו את הסרטים שלהם מהאירוע. והיו לאלה כמה אסים עם פוטנציה לנצח , ובדאי עניין ויכולת להעלות את הרמה.
התחרות בקאן אמורה להיות הקרם דה-לה-קרם של ירידי הקולנוע בעולם ואחד האירועים החשובים תרבותית בכל מדיה שהן. היא הכתר שעל ראש הקולנוע ולא בכדי היא ממגנטת אליה מידי שנה הרבה אלפים של אנשי מקצוע, במאים, מפיקים, קניינים, משקיעים וכמובן עיתונאים שמושכים את סיפורי הקולנוע והרכילות מקאן לכל פינות העולם. לוועדת האיתור של הפסטיבל יש תמיד זכות בחירה ראשונה על פני כל הפסטיבלים בעולם וכל יוצר קולנועי, מהמפורסמים לאלה שמקרוב באו חולם לצעוד על השטיח האדום בפרמיירה העולמית של סרטו. ועם אופציות כאלה, ואל מול הבחירות הרדודות עד מבישות של תיירי פרמו וצוותו, עולה התמיהה מה קרה לקאן והאם זה סימן מדאיג לבאות.
לא רוצה להיות נביא זעם טיפש ולחזות את סופה של תקופה, סוף ימי חגיגות הקולנוע הגדולות ואולי גם סימני השבירה של התצוגה הקולנועית כפי שאנחנו מכירים אותה. יותר מידי פעמים חזו פרשנים את מותו של הקולנוע והתבדו – הוא עדיין איתנו, בן 123 ועדיין יש לו יכולת לרתק ולעניין ואולי גם להתחדש. אבל על הפסטיבל עוברים ימים רעים שניבטים מרשימת הסרטים, מחוסר מציאה של קו או חידוש סגנוני, מרכיבים שתמיד נמצאו במהלכו של כינוס גדול ומפואר כל כך של יצירה. מתוך כ-2000 סרטים שהוגשו השנה לבדיקה, על פי דיווח המארגנים, היה צריך למצוא 21 לתחרות ועוד 18 ל"מבט מסויים" שהיא המסגרת המקבילה. האם מה שנבחר אכן היה הטוב ביותר או אולי השנה נכנעו המארגנים להחלטות פוליטיות והבחירה זוהמה בשיקולים שאינם אמנותיים ? לא יודע, אבל על פי התוצאה ברור שלא רק האיכות של הסרטים היתה גורם בשיקול הדעת. והשנה אפשר היה לחוש את חוסר האימון גם במספר זעום משמעותית של משתתפים על הטיילת, בין ובתוך האולמות. הקרחות שם היו גדולות והדוחק בכניסה דליל.
החשש שהפוליטיקה חדרה גם הנה מתגבר כשסופרים את הסרטים אחד לאחד. הדגש על קולנוע ערבי, לפחות שלושה סרטים לבנוני, מצרי וסורי שבאמת לא מצביעים על רמה אמנותית מעניינת או יכולת מבטיחה, סרט נחות במיוחד על לוחמות החופש הכורדיות, סרט אינדי נבוב מאמריקה, דיגום מוזר ונחות של תוצרת צרפתית התערבו בסרטים ראויים מסין, קוריאה ורוסיה וכיסו אותם בדוק של חובבנות מרגיזה. הקולנוע הרומני שהיה מעניין בשנים האחרונות, האנגלי (היתה אופציה לסרט חדש של מייק לי, אבל היא נדחתה ותוקרן בונציה שהופכת להיות הזירה המעניינת של השנים האחרונות), הספרדי, היווני וגם הישראלי – כל אלה ואחרים נדחקו מהרשימה. פרמו הכריז שהוא מעמיד את הפסטיבל לרשות הקולנוע העולמי אל מול האמריקאי, אבל איזה ייצוג נתן לסרטים מעבר האוקיאנוס ? רימייק אקשן מעליב ל "פרנהייט 451" הוותיק של טריפו, סרט נוראי מבולבל ומתחזה דמוי בלש פרטי "מתחת לאגם מוזהב" של דייויד רוברט מיטשל, הסרט הדידקטי מותחן קומי על ה KKK והשנאה לשחורים ויהודים שנמשכת עד היום וזנבה מכשכש בלשכת טראמפ של ספייק לי ובכורה אירופאית לשטותון ממשפחת "מלחמות הכוכבים" "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" סרט חסר טעם וריח ועיניין המצטרף למשפחת המרצ'נדייס של לוקאספילמס.
גודאר אמנם היה כאן, אבל זה היה גודאר של 2018, פטפטן מבולבל ששלח לפסטיבל את "THE IMAGE BOOK" ולא טרח לצלם אפילו שוט אחד בו, הכל אוסף מסרטים אחרים, גם שלו, לא טרח להגיע להקרנה, לא טרח לכבד את העיתונאים בנוכחות בסיבת העיתונאים וענה לשאלות בטלפון ולא טרח אח"כ להגיע לערב הסיום כדי לקבל, הוי הצביעות הצרפתית, פרס "דקל הזהב" מיוחד של הפסטיבל. הקהל ברובו ענה לו בהפנית גב ובנטישה המונית כמעט של הסרט. הוא היה חסר, אבל חסר הרבה יותר היה גודאר של 1968, מי שפוצץ יחד עם חברו טריפו וצעירים זועמים נוספים את הפסטיבל בקאן ושינה את מהלכו מאז. ככה היה צריך לעשות גם השנה. אבל אם יש מחאה היא מופיעה אל מול אירועי עזה. על השטיח האדום וליד הביתן הפלסטיני כולל כבוד השופט בניסיו דל טורו ועמיתתו לחבר הבמאית הפלסטינית אנמארי יקיר.
את סרט הפתיחה "כל אחד יודע", הספרדי של אסגר פרהאדי האיראני ואת סרט הסיום שהקרנתו לוותה בדרמה משפטית בצרפת "האיש שרצח את דון קישוט" של טרי גיליאם לא ראיתי בשל לוח טיסות לפסטיבל והביתה. בשני המקרים הביקורות לא הותירו אותי מתוסכל על חסך זה… "יומדין" המצרי שפתח את מצעד הסרטים הוא סרט מסע על גמד אומלל ואכול צרעת שחי במזבלה כפרית וחולם להגיע לכפר מולדתו כדי לברר דבר או שניים על עברו. הסרט מתחיל את הפרק הנוצרי של הפסטיבל באותו חסד המיועד לדמויי ישו בדרכם בעולם הזה.
משם קופצים לבריה"מ של שנות ה – 80 ולסצנת הרוק של לנינגראד שהיתה אמנם משמעותית מאוד במאבק השחרור הרוסי, אבל הסרט "קיץ" של קיריל סרברניקוב לא מתעלה מעל סיפור פשטני ההופך לוידאו קליפ ארוך ודי פושר. הנושא הלהטב"י גם הוא זוכה לביטוי כאן, למשל בסרטו של הצרפתי כריסטוף הונורה "SORRY ANGEL" פטפטת משעממת שממחזרת את הסיפורים על ידידות עם חולה איידס ותסחיפי הנפש והגוף של הבורגנות והפסאודו בוהמה הצרפתית. עוד מצרפת קפץ לעצבן את הצופים באיכות לקויה סרטו של יאן גונזלס "סכין+ לב" עם סיפור מתח על רקע לסבי וקולנוע פורנו נחות. ונסה פרדי חושפת כאן את הרווח בין השיניים כדי להוכיח שאפשר לנפוח הרבה אויר בחלל ריק.
אווה הוסון, גם היא מצרפת לוקחת אותנו רחוק, לגבול כורדיסטן תורכיה כדי לפגוש את הלוחמות האמיצות "בנות השמש" כשמו של סרטה הפשטני. זוהי דרמת מלחמת שחרור, חסרת מעוף ששולחת קבוצה של שחקניות ובראשן גולדשיפטה פראהאני שהיתה כבר סוכנת מוסד בלבנון בסרטו של ערן ריקליס "מסתור", כאן ראש קבוצת אמזונות כורדיות להלחם בדע"אש ולהפגש עם עיתונאית צרפתית שתומת עין. זה מגוחך כמו שזה נשמע. הוסיפו לזה את הסרט של גודאר ואת "פני מלאך" של וונסה פילו עם מריון קוטאר עליו כתבנו אתמול, והרי מצב לא בריא של הקולנוע הצרפתי, לפחות כפי שהוא מוצג בזירה המרכזית שלו.
מי שאולי מתקן במידה את התמונה הוא סטפן בריזה הפוליטי והחברתי שחוזר לקאן עם וינסנט לנדון שקיבל את פרס המשחק לפני 3 שנים על "ערכו של אדם". גם כאן, בסרט "במלחמה" לנדון הוא איש מעמד הפועלים שנלחם את מלחמת הקיום של העובדים. בסרט המעניין שמזכיר מאוד את המתרחש בעולם וגם אצלנו בשם הכלכלה הקפיטליסטית החזירית שמטביעה היום את עובדי הכפים, מנסה ראש ועד עובדים להילחם בכוונתה של חברה בין לאומית לסגור את הסניף שלה בצרפת ולפטר מאות עובדים. המחאות, השביתות, הפגישות, הויכוחים הפנימיים אחרי כל אלה עוקב בריזה במצלמה כמעט תיעודית וביכולת ואמינות של שחקן נפלא. הסרט לא מגיע לדרגות הריגוש של המבצע המשותף הקודם, אבל הוא בהחלט אחד המעניינים בפסטיבל.
רגעים מרגשים של קולנוע נפלא נפרשים לפנינו בסרטו של פאוול פווליקובסקי הפולני "מלחמה קרה" הנפלא. הבמאי הוכשר הזה שהביא לנו את "אידה" המקפיא לפני שנים אחדות מציע כאן מלודרמה רומנטית בשחור-לבן בסגנון "קזבלנקה" על זוג אוהבים שהמציאות הפוליטית של המשטר הקומוניסטי בפולין של שנות החמישים והשישים, ימי המלחמה הקרה, מפרידה ומאחדת אותם. טיפול עדין ומיומן חובר לסיפור מרגש עם שני שחקנים מעולים – יופי של סרט שמצדיק בחירתו לפסטיבל, שוב מהטובים ברשימה.
השמש זרחה שוב השנה במזרח. אחד מהמרגשים בסרטים שהוקרנו בקאן היה ללא כל ספק "כייסים" ("SHOPLIFTERS") של הבמאי היפאני הירוקאזו קורה-אדה, אחד מהגדולים בבמאים הפועלים שם היום. בעדינות אין קץ ובהומאניות מרגשת הוא עוסק שוב בנושא האהוב עליו – המשפחה, בעיקר המשפחה הלא שיגרתית והילדים. כאן הוא מנסה לבדוק ומצליח ביכולת של התבוננות, העמדת סצנות והדרכת שחקנים את השאלה מה נעלה יותר – משפחה גנרית או משפחה היברידית, כזאת שנאספה מכל קצווי החברה הדוויה. להלן סרט ששותל את הצופה עמוק בכסא בלי יכולת להינתק מההתנהלות הפילמאית-אנושית על המסך. מיפן מגיע סרט נוסף "אסקו וו&I " של המאגושי ריושוקה המוגדר כמילה האחרונה בקולנוע היפאני, סיפור על אהבה ראשונה והשלמה עם מציאות. גם בסרט הזה נגיעות מלודרמטיות ברורות, הוא יפה לעיין ומרגש פחות את הצופה הציני.
גם הקוריאנים עם לי צ'אנג-דונג נגעו בפרפר בדרמת מתח יפיפיה "BURNING" . סיפור אהבתו של צעיר קוריאני לצעירה אותה הכיר מילדות שנעלמת אחרי רומן שלה עם גבר מבוגר יותר ועשיר המתגלה כפירומן חובב. ושוב עדינות ואיפוק לצד התפרצויות של רגש בסרט מרגש. הסינים מיוצגים השנה רק בסרט אחד, סאגה פמיניסטית "האפר הוא הלבן הטהור" העוקב במשך שנים אחרי מי שהיתה נערתו של הגנגסטר המקומי, ישבה עבורו בכלא וחוזרת כדי לבנות את חייה מחדש. תמונה מעניינת של סין המודרנית בסרט שלא משעמם לרגע, למרות אורכו, שעתיים וחצי.
חוזרים לאירופה ולשני סרטים איטלקיים מעניינים. "לזארו המאושר" הוא סרטה האניגמטי אך היפה, מסקרן ומרגש של אליס רורוואכר, אניגמטי עד שמבינים שהוא למעשה מבוסס על דמויות נוצריות שודאי אומרות לאירופאים הרבה יותר מאשר לנו. זהו סיפורו של כפרי צעיר וחייכני שמוכן לעזור לכולם, אולי מעט רפה שכל אבל למעשה פשוט בחור טוב. הכפר בו הוא חי פרימיטיבי ומתנהל באוירה של האריסות של ימי הביניים. בעלת האחוזה, מלכת הסיגריות מעבידה את האריסים שלה ללא שכר והם לא מכירים מציאות אחרת. הידידות בין בנה האקסנטרי וגיבורנו לזארו מסתיימת בנפילתו של הכפרי הצעיר מצוק למותו. שנים אח"כ הוא מגיע אל העיר הגדולה כדי לנסות ולהבין מהלכי חיים שלא הכיר. שם הוא חובר למשפחת גנבי ביבים שזוכרים אותו מימיו בכפר. רק אחרי הסרט, ובדיקה נוספת מתגלה הסיפור הנוצרי על לזרוס הכפרי שמת וחזר לתחיה באחד הניסים שביצע ישו במאמיניו. למרות אי הבהירות, התחושה של סרט קסום נדבקת ברגעים רבים שלו.
מאידך, משהו שונה לחלוטין הוא "DOGMAN" של מטאו גארונה, סרט חזק נוסף של הבמאי שלוקח אותנו למחוזות החיים האלימים של מעמד הפועלים העלוב של איטליה. כאן בסיפורו של ספר כלבים עכברי שחי בשכונה שנשלטת ע"י בריון גולייטי מהיר אגרוף. הרצון לשמור על יחסי חברות מתוך אימה והצורך לנקום את הניצול של החזק על החלש מעורבבים בסרט המהפנט הזה.
ולבסוף, מכת האגרוף בבטן מתוצרת הקולנוע הרוסי החדש בנראטיב החודר בחדות ובכוח הישר למערכת העצבים של הצופה. "אייקה" של סרגיי דבורצבוי הוא סרט שלא שוכחים. מבט מקרוב מאוד, במצלמה העוקבת ממרחק מילימטרים אחרי הגיבורה של הסרט, אייקה שזונחת בשניות הראשונות של הסרט את התינוקת שלה כדי לברוח דרך חלון השרותים אל הכורח הנורא שבחיפוש המעליב והסיזיפי אחרי מקורות הכנסה. היא, מהגרת חסרת זכויות מאחת הארצות במרכז אסיה, פעם ברית המועצות שהגיעה לחפש חיים חדשים במוסקווה המושלגת והקפואה, העיר שמציעה לה רק סבל, חרפה, והכרח קיומי עלוב. הסרט עוקב במשך ארבעה ימים אחרי חייה העלובים, חסרי הערך כשהיא מדדה, מדממת בחיפוש אחרי מקורות מימון לחובותיה. ראיתם את "הבן של שאול" ההונגרי ? החוויה דומה. מצמית.
ובסוף הדרך הפרסים. אמרנו פוליטי אמרנו METOO וגם על זה דברו כאן. גם על כמות הנשים המזערית במסדר הבמאים השנה, גם על הרוב הנשים בוועדת השיפוט בראשה של קיית בלאנשט, גם על מצעד המחאה של נשות הקולנוע על השטיח האדום גם הכרזתה של אסיה ארג'נטו כי נאנסה לפני 21 שנים ע"י הארווי וינשטין ממש בקאן והושטת אצבע מאשימה אל חלק מהקהל שעדיין "אשמים בהתנהגות שלא שייכת לתעשית הקולנוע , ואתם ואנחנו יודעים מי אתם".
והזוכים הם : ב"דקל הזהב" זכה ובצדק רב הבמאי היפאני הירוקאזו קורה-אדה על סרטו הנפלא "SHOPLIFTERS", בפרס הגדול של חבר השופטים וב"דקל הכסף" זכה "BLACKKKLANGSMAN" של ספייק לי. בפרס השלישי זכתה הבמאית הלבנונית נדין לבאקי על סרטה "Capernaum," העוסק בילדות קשה בבירות , לבנון. את פרס השחקן לקח איתו הביתה האיטלקי מרצ'לו פונטה העכברי על תפקידו הנפלא ב"DOGMAN" סרטו החזק של מטאו גרונה. פרס השחקנית הוענק לסאמאל יסליאמובה על משחקה המרגש ב"אייקה". הבמאי הזוכה ב"דקל הכסף" השנה הוא הפולני פאוול פאבליקובסקי על סרטו "מלחמה קרה", פרס התסריט התחלק בין אליס רורוואכר על "לאצו המאושר" וג'אפר פנאהי ונאדר סייבר על "שלושה דיוקנות". פרס קאמרה ד'אור, לסרט ביכורים הלך ל"נערה" סרטו המטלטל של לוקאס דוהנט. בפרס פיפרסק"י – מטעם הביקורת הבין לאומית זכה "BURNING" של הקוריאני לי צ'אנג-דונג