המרצדס הישנה מתקשה להניע. משתעלת, משתנקת, מסרבת לתחינותיה של הגברת המבוגרת שליד ההגה. לבסוף היא מתרצה ומתחילה לשתף פעולה. המנוע פועם בחוסר סדירות אבל לחיצה על דוושת הגז מקפיצה את המכונית, שהיתה פעם מפוארת, יקרה ונוצצת והיום היא רק זיכרון דוהה מימים טובים יותר, לתחילת מסע מהוסס על הכביש הסואן. לאיטה תתרגל המכונית להמולה של המציאות הנוהגת מסביב ותשתלב היטב בתנועה, שוב ושוב, נהוגה ע"י הגברת שגם חייה סוחפים אותה מהתכנסות מתבודדת ומתנכרת לתוכה של סיטואציה שיש בה אולי הבטחה לניצוץ חיים מתחדש.
"היורשות" הוא סרט בכורה למרצ'לו מרטינסי, במאי יליד פראגוואי בן 45, גבר ששם כאן לעצמו מטרה להציץ לעולמן המורכב של זוג נשים בגיל השלישי, על כל המורכבות המעמדית, הכלכלית, הזוגית, האישית והמינית שלהן ומצליח לעשות זאת באופן משכנע, אחראי ומרגש. הסרט מטעין מחדש את הויכוח באשר לתוקפם של סרטים על נשים המסופרים על ידי גברים, אל מול סיפורים אחרים על נשים מהפרספקטיבה של במאיות נשים. מה נכון יותר ? מה אמין יותר ואולי גם מה מוסרי יותר ? האם ההבחנות של גבר על אשה ברות תוקף יותר או פחות מההבחנות של אשה על אשה אחרת ? עד אילו רזולוציות יכול גבר לרדת כשהוא חוקר ומציג סיפור חייה ועולמה הפנימי של אשה ועד כמה הוא יכול באמת להבין ולשרטט אותו בנאמנות.
אכן שאלות שעוררו לא אחת דיונים רבים שיש להן תשובות אמפיריות, לכאן ולכאן. מחד הסרטים של ג'ין קמפיון, סופיה קופולה, סוזנה בייר, איסיאר בויאין, הנשים למשפחת מחמאלבף, קלייר דני, אנדריאה ארנולד ולין רמזי האנגליות ורונית אלקבץ, הגר בן אשר, מיכל בת אדם, דינה צבי ריקליס , מהא חדג' ומייסלון חמוד כאן, ברשימה חלקית וראשונית. ומאידך התווך האדיר שנמתח בין היוצרים הגדולים של הוליווד מג'ורג' קיוקור ועד קסאווטס ומהם לברגמן ואלמודובר. מרטינסי מצטרף לויכוח כשהוא מצרף את סרטו לטור הדוגמאות שמוסיפות איכות לצד הגברי של המשוואה. וכמו אלמודובר גם הוא גדל לסביבה של נשים מספרות, נשים מגדלות, נשים שהוויתן ליוותה אותו בשנים ראשונות. כך או כך מרטינסי מצליח בסרטו לחדור עמוק לתוך נפשן של הגיבורות שלו ובייחוד אל הדמות במרכז אליה הוא חובר כדי לעבור איתה את לבלוב הסתיו המופנם שלה ברגישות מכבדת אדירה.
צ'ליה וצ'יקיטה חיות בבית משפחה מפואר באסונסיון, ששאריות המעמד הגבוה עדיין ממלאות את חדריו החשוכים. השתיים חיות כאן כבר 30 שנה כזוג כשצ'יקיטה היא הרוח החיה, הפעלתנית בניהן וצ'ליה הסגורה והשקטה עסוקה בעיקר בנסיונות להמשיך את תחביב הציור שלה. צוק העיתים המשתנות והתמוטטות המעמד הגבוה, וחוסר אפשרות להתקיים כלכלית מחייב אותן למכור, זה אחרי זה את פרטי הרכוש שלהן ולהפשיט כך את סביבת חייהן. הסרוויז היקר, הסכו"ם מכסף, הרהיטים העתיקים, השולחן במרכז הסלון, הציורים היקרים כל אלה מוצעים למכירה והקונות מסתובבות להן בתוך הבושה המתפתחת.
אבל כשצ'יקיטה נשלחת לכלא לחודשים אחדים עקב פעילות כלכלית שגויה צ'ליה נשארת בבית, עם המשרתת הטריה והיא חייבת לארגן לבדה עכשיו את החיים ואת התרופות ללא הצלע הדומיננטית. וכאן נכנסת לסיפור המרצדס העתיקה. באחד הימים בהם מתכוונת צ'ליה לנסוע בחיל ורעדה וללא רשיון לביקור אצל חברתה מבקשת ממנה שכנתה הזקנה פיטוצ'ה להסיע אותה למפגש חברתי עם נשים נוספות המשחקות יחדיו בקלפים. המעשה החד פעמי נהייה להרגל ולהכנסה מסויימת לצ'ליה שהופכת את הנסיעות הללו לצוהר קטן שנפתח לה לחיים חדשים. כך, באחת הפעמים בהם היא מחכה לנוסעותיה היא פוגשת את אנג'י הסקסית הצעירה ממנה והיחסים המתפתחים בניהן מעוררים בצ'ליה תחושות ורטטים שחשבה שמתו מזמן.
מרטינסי הולך לאט, מאוד לאט ובעדינות סובלנית כובשת ומעוררת הערכה בסיפור הרגיש ומרגש שלו. הוא מתעכב על תפאורה, חדרי הבית, הרהיטים הכבדים, כוסות הקריסטל, מגש ארוחת הבוקר של צ'ליה, על החיים התוססים ואולי גם מסוכנים בבית הסוהר, אבל בעיקר הוא מתעכב על פניהן של הדמויות המאכלסות את העלילה שלו. צ'יקיטה ההולכת ומקבעת את מקומה בין האסירות בכלא, פיטוצ'ה המטופחת מידי וחברותיה הפטפטניות, אנג'י המפזרת מיניות וחושניות, דוחה ומקרבת את צ'ליה – אבל בעיקר את צ'יליה עצמה בדרכה מסגירות אומללה לפריחה נשית מחודשת.
הנושא המרכזי הוא, כמובן אהבת הסתיו המתפתחת אצל גיבורת הסרט המהדהדת אמפטיה וסקרנות גם משום שמדובר באהבת נשים, נושא שאינו שיגרתי בקולנוע. אולם את זה מוזג מרטיניסי בסיפורו של עולם ההולך וגווע, עולם מעמדי המוכר את נכסיו, המתנהל בקושי ומפנה את מקומו למציאות צעירה יותר, אפילו קלת דעת שמחליטה על גורלה ולא נכנעת למסורת נוקשה וארכאית.
עבודת מצלמה מיומנת של לואיס ארמנדו ארטגה המציגה את הסיפור מנקודת מבטה של צ'ילה המסתגרת, השבויה מרצון בחדריה באפלה קיומית מסוימת, בחירת רקעים מוסיקאלית ובעיקר צ'ייקובסקי אבל בעיקר ליהוק מדוייק ועבודת בימוי שחקנים עושים את הסרט למרגש. מרגרטה אירון כצ'יקיטה אמינה גם כמחסה אנושי עדין לחברתה לחיים וגם כבוסית בהתהוות קרה ונוקשה בכלא, אנה איבנובה כאנג'י היא מסתורית במידה, מושכת במידה, סקסית ומהפנטת, מריה מרטינז כפיטוצ'ה השכנה המפודרת ובעלת האמצעים, נילדה גונזלס כפאטי המשרתת הכפרית רחבת הגוף ועל כולם אנה ברון כצ'ליה שנושאת על כתפיה את מירב הצלחתו של הסרט.
ברון היא שחקנית נפלאה המצליחה לשנות מצבי רוח בשניות, בהינף הבעה, שפניה מביעות את כל מצבי הצבירה אותם היא עוברת במהלך הסרט. המטמורפוזה של הדמות שלה, לכאן ולכאן מרגשת וסוחפת והיא היוצרת את החיבור האמיתי של הצופים (שיש להם את הזמן והסבלנות להתפתחות האיטית) עם המתרחש על המסך. לא בכדי זכתה ברון בפרס השחקנית בפסטיבל ברלין השנה בו התחרה הסרט. שיתוף הפעולה הנפלא של במאי והשחקנית שלו והתוצאה על המסך הן בהחלט סיבות לקחת את הזמן ולראות את הסרט.
"היורשות" – 8 פלוס בסולם אורשר
The Heiresses