לרות ביידר גינסבורג מגיע סרט טוב יותר משיר ההלל המקרטע המוצע לה כאן. אבל הוליווד המאכלת לדעת לאחרונה ובלי הבחנה ביוגרפיות של גברים ונשים שהטביעו חותם על ההיסטוריה בקצב של ג’אנקי בסוף הדרך, שעטה גם דרך הסיפור האישי שלה. אל מול “RBG“, סרט אינדי תיעודי שזכה להצלחה קופתית היא מעמידה עכשיו סרט עלילתי חלקלק שמנסה להעביר שוב לצופה הממוצע ומטה את טעמו של חלום אמריקאי נוסף. מימי לדר, בעיקר במאית של סדרות טלוויזיה (“הבית הלבן“, “אי אר” בין השאר) וסרטים שנתקעו באמצע הדרך (“פיסמייקר“, “פגיעה קטלנית“, “קוד השתיקה” ו”תעביר את זה הלאה“) נקראת לדגל ועם תסריט שכתב דניאל סטייפלמן שהוא גם אחיינה של הגיבורה הראשית הם מצליחים לשטח את דמותה של אחת הנשים החשובות המשפיעות עדיין על הציבוריות האמריקאית.
כל מי שחי באמריקה בחמישים השנים האחרונות מכיר את פועלה של עורכת הדין ואח”כ השופטת RBG לפחות את השפעתה בתחום העקלקל והטרשי של המאבק על מעמד האישה וזכויותיה החוקיות. חלק מהציבור שם רואה בה גיבורה עממית וחלק משוכנע שהיא שטן שבא להכרית מסורת וחוקים שהוכתבו ע”י האל. כדי להתפתל בין הטענות, להציג את הטיעונים, להקיף את הדמות ולחשוף אותה באופן מייצג או לפחות מעניין יש צורך במישהו שיש לו פרספקטיבה רחבה, יכולת אבחנה ובעיקר נקודת מוצא חברתית ואמנותית מחדשת ומאתגרת. ממש כמו עולמה של הגיבורה. למימי לדר כנראה אין את זה ולכן היא מסתפקת בפריסת מוצר פלסטי הוליוודי טיפוסי, חסר ברק, עשוי בשגרה רדודה שמציע סיפור שהולך בנתיב צפוי כל כך שפשוט בא לפהק ולהציץ פעם אחר פעם בשעון. והזמן חולף כאן לאיטו.
סטייפלמן-לדר, אולי מתוך החלטה שגויה לנצל את מראיה הרענן של הכוכבת שלהם פליסיטי ג’ונס ושל בן זוגה התמיר והמצודד ארמי האמר מתרכזים רק בפרק הראשון של הקריירה העמוסה והמרתקת של ביידר-גינסבורג. אלה הימים של הלימודים בהרווארד ואח”כ בקולומביה, הימים של הולדת הבת הראשונה ואח”כ הבן, ימי הטיפולים בבעלה חולה הסרטן, ההתגברות על המחלה והמעבר לניו יורק והניסיונות שלה להשתלב בפרקטיקה של עריכת דין תוך כדי הוראה באוניברסיטת רטגארס ואח”כ גם בקולומביה. נכון שאז, בימים החשוכים עדיין של אמצע שנות החמישים המאבק להכרה בזכויות הנשים היה סיזיפי כמעט ונתלה על כתפיהן של נשים אמיצות בודדות ונכון שגם RBG נתקלה ביחס מפלה זה ונכון שאז פתחה את החזית שלה במלחמה. אבל הסרט מלטף את הרגעים המשמעותיים הללו באופן השבלוני, הצפוי ביותר, המלודרמטי, השטחי כדי להגיע מהר אל צקצוק ההתפעמות והאמפטיה הנכסף של הצופים, בעיקר הצופות.
זה ממש לא משנה לתסריטאי ולבמאית שהחיים המשמעותיים, התרומה לחברה, המעורבות הפוליטית והמשפטית האמיתית התחילה בעצם רק אחרי שהסרט שלהם מסתיים. בשביל זה הרי ברא אלוהים את כותרות הסיום ובהם אפשר לספר את הסיפור המעניין באמת של מה שעלה בגורלה של האשה הקטנה-גדולה הזאת בדרכה אל השלטר שהדליק את השחר הליבראלי על אמריקה. ובימים חשוכים אלה של טראמפ, לפחות נעים לשבת מול האח ולהיזכר, היו זמנים. וכמובן, ממש כצפוי עוד מהשלבים הראשונים של הסרט, כשהקונוונציה רק מתחילה ללבלב ברור לחלוטין שאת אותן כותרות תלווה דמותה האמיתית של ביידר גינסבורג בשביל לסתום את כל הפרצות של התסריט הדלוח בטענה – אמת דיברתי.
הסרט בנוי בדיוק מאותה קונסטרוקציה המתחזקת את החלום האמריקאי כבר שנים. להזכירכם – כל אחד יכול להגשים את משאלותיו, גם אם הן נראות מופרכות כמו נגיד להיות נשיא ארה”ב או שופט עליון, הוא רק צריך להשקיע, להיות מוכשר וכדאי שיהיה לו גם מזל. זה בדיוק מה שקורה ל- RBG לאורכו של פרק א’ בחייה, המתואר בסרט. היא משקיעה מאוד בלימודים, לא רק בשבילה גם בשביל בעלה שגם הוא לומד משפטים, היא משקיעה מאוד בטיפול בו לאחר שמתגלה המחלה ועוזבת אל לימודיה בהרוורד (!) כדי להיות קרוב איליו בניו יורק, היא מצליחה לתפקד בלי להפסיד שעור גם עם הילדה שנולדת והיא מצליחה לשכנע את עורכי הדין הגברים מסביב שהיא יכולה לייצג מקרה של אפליה על רקע מגדר בבית המשפט העליון למרות היותה אישה. וכמובן, הפרמיירה המהוססת שלה בבית המשפט שהופכת לניצחון ענק בעקבות עוד נאום אידאולוגי חוצב להבות המסובב את ראשי השופטים השמרנים לטובת הרעיון.
“המין החזק” מתנדנד בין חשיבותו של הנושא עליו הוא משורר ובין חולשת הביצוע. העוול הקמאי שנעשה לשיוויון הנשים, האיחור בהכרה בחובה ובצורך למעמד שווה והתפקיד המרכזי שביידר גינסבורג מילאה בדרך החשובה לתיקון בעיקר באמריקה ואולי בעולם כולו פוגש בינוניות סיפור ונקודות להדגשה. נראה שהסרט נעשה כפאסט פוד כדי לעבור בקלות בצינורות העיכול של הצופים, לגרד בלוטות של רגש והכרה של מגרש ביתי כדי להגיע במהירות ובאופן בטוח מידי הביתה בשלום. נדמה לי שאסטרטגיה זאת מנוגדת לתפיסת החיים העקרונית של גיבורת הסרט שלא פחדה להכניס ראש בריא וערכי ללוע האריה ולהסתכן במאבק שתוצאותיו רצויות, אך לוטות בסכנות. ולו רק בגלל הפער הזה אני אומר שוב : רות ביידר גינסבורג ראויה לסרט טוב יותר שיתאר את פועלה. ולאור הפופולאריות שלה בשנים האחרונות, נקווה שזה יגיע מהר.
המין החזק – 7 בסולם אורשר
On the Basis of Sex