אצל וולט דיסני היתה זאת הנאני האולטימטיבית מרי פופינס שירדה ממרום והביאה מזוודה מלאה רק טוב לשני זאטוטים ששיוועו לאהבה, לעזרה, להדרכה בחיים עם טיפ טיפה של קסמים. אצל ננסי מאיירס, במאית הוליוודית וותיקה שהתמחתה בסרטי סוכרזית זהו רוברט דה נירו, שהיה פעם שחקן ענק ולעת זקנה מחפש מקום טוב בבית האבות, והסבים של הקולנוע ההוליוודי. ולמה הוא עושה את זה ? כי הוא, כמו הגורילה שישן איפה שהוא רוצה – פשוט יכול.
לא משנה שדה נירו הפריט עצמו לדעת בכמה וכמה סרטים נוראים שבהם הוא כנראה הלך לישון ושלח את הכפיל שלו לעבודה, עדיין כשהוא עושה אן-דן-דינו בעיניים עצומות על תפקיד הוא יודע שרק אם ימצמץ, התפקיד יהיה שלו.
וכך הוא משתעשע לו עם המפיקים ההוליוודיים ועם הקהל, מוכר עדיין את שמו בכותרות הפרסומות לסרטים בהם הוא משתתף ולפעמים, רחוקות, זה גם די מצליח. אחרי הכל הסטטיסטיקה עובדת גם כאן.
אז מאיירס מנצלת את זה בשביל הפרוייקט הנוכחי שלה שהוא, כאמור עיבוד סימפטי לאגדת "פופינס" והפעם את הגברת עם המטריה שבאה עם הרוח והולכת איתה אחרי שהעבירה תהליך חניכות לשני זבי החוטם הבריטים החביבים, ממלא פנסיונר ניו יורקי שמשתמש בממחטה שלו כדי לנגב עינייים לחות של גברת צעירה במצוקה.
האמת היא שאן האת'אווי לא כל כך מסכנה. כאן היא סטארטאפיסטית בפרוייקט שתפס המשלב אופנה ואינטרנט ואם נזכור מה היה מצבה ב"שטן לובשת פראדה" הרי הגברת עשתה אקזיט לא רע. עכשיו היא מנהלת ביזנס עם 200 עובדים החובק עולמות והיא נקרעת בין חובתה לעצמה ולמשפחתה לבין הצורך להגדיל ולהרחיב ולתפעל כראוי את ההצלחה הכלכלית.
משום שהכתפיים החינניות הללו לא מספיק חזקות, מגיע דה נירו הוותיק ובעל הנסיון לעזרה. אחרי שהוא מחליט שאינו רוצה לשבת בבית או בשדרה הסמוכה, הוא מיתפקד לפרוייקט המשלב בני גיל הזהב כמתמחים בחברות שונות ומצליח כך להכנס בשערים המצופים WIFI של האת'אווי, אפילו שהוא לא יודע מה זה פייסבוק וציוץ בשבילו זה דיבור של ציפורים.
הנסיון של הזקנים אל מול היכולות המוגבלות של הצעירים בא לידי ביטוי לא אחת בקולנוע האמריקאי המתעמת עם השאלה החברתית הזאת שמעסיקה בשנים האחרונות לא מעט מצופיו הבוגרים. כן, יש גם כאלה. סרטים כמו "בחברה טובה" של פול וויץ המעמת את הווטראן המיומן דניס קווייד עם חתנו לעתיד שמוקפץ מעליו או "לדפוק התמחות" עם וינס ווהן ואוון וילסון על שני אנשי המכירות שיוצאים להתחרות על מקום ב"גוגל" מול להקות של גאונים בני 19. וכך, בין דרמה חברתית לקומדיה קיומית עולה לו הנושא המטריד ומבצבץ גם כאן.
אבל מאיירס, שאגב כנראה נאבקת כאן גם על מקומה בכוח, אשה מכובדת בת 66 באמצע הרחוב בהוליווד לא מעוניינת במלחמות ובקונפליקטים, היא מאמינה כנראה במשא ומתן. ולכן הסרט שלה חומק לנו ללב בלי להכאיב, בלי להשאיר שריטות. כולם חמודים, כולם סימפטים, אין איש רע, כולם עוזרים לכולם וגם בין המתחרים הכל נגמר בהסכמה ובעזרה הדדית. סוכר, כבר אמרנו ?
מאיירס מספרת את הסיפור משתי פרספקטיבות שונות, אבל לשתיהן צורך משותף. דה נירו רוצה לעזור לבוסית ולהיות בסדר עד ההתמסרות האחרונה והאת'אווי צריכה כתף בעלת נסיון, אבא רוחני שעליה אפשר לבכות ולהתפרק בלי סכנה. כל זמן שהכל וורוד, וזה וורוד כאן, הכל בסדר. אבל תנסו לחשוב מה היה קורה אם הסיפור היה מתפתח אחרת ודה נירו היה הופך, בחדירה האובססיבית שלו לחייה, להיות סטוקר מסוכן שרוצה להשתלט על עסקיה. נכון שזה סרט אחר, אבל בהחלט אפשרי ואולי מעניין יותר. ראו למשל את "רבקה" של היצ'קוק.
שהרי מה קורה כאן ? ככל שהסרט מתקדם המתמחה חודר עמוק יותר ויותר לסביבה של הבוסית שלו. בהתחלה מסדר את השולחן המבולגן, אח"כ הופך לנהג, חודר לאינטימיות ארוחת הבוקר המשפחתית, נשאר איתה לבד במשרד עד שתגמור לעבוד, הרבה אחרי שעות העבודה, נוסע איתה לסאן פרנסיסקו ליעוץ בעיניין שכירת שרותיו של מנהל לחברה, לוקח את הילדה הקטנה שלה לבית הספר, מתקרב לבעלה עקר הבית, מבלה איתה במיטה (אין סקס, רק שיחות נפש) ובקיצור משתלט על נפשה של הבוסית שלו, כיבוש בהסכמה. ואם היה מנצל כל זאת לרעה ?
אבל דה נירו לא מעוניין להיות מקס קיידי (הפושע הנקמן מ"פסגת הפחד") אלא להמשיך את ההליכה במיים פושרים של פרנק (האבא במסע אל ילדיו ב"כולם בסדר") ומיירס בכלל לא בכיוון, אז למה לסבך עיניינים. הקהל יאהב את הסרט המתקתק הזה, יש לו צבע של שליחות והוא בהחלט לא מבייש איש, אז קדימה הפועל.
"המתמחה" – 8 מינוס בסולם אורשר.