מכל סרט, זניח ורשלני ככל שיהיה, אפשר ללמוד משהו חדש. פרק די מוכמן בהסטוריה הטבטונית הוא הקורות את הקיסר הגרמני ומלך פרוסיה, וילהלם השני בעת מלחמת העולם השניה. הכרוניקה וההסטוריה מסתופפות מסביב לשלטון הטורף, הנוראי של הנאצים בברלין – מהיטלר ועד אחרון חיילי הס.ס. ובנתיים שוכן לו הקייזר הזקן, זה שהתפטר אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, מלחמה שיזם והוליך, בבית אחוזה לא גדול במיוחד ליד דורן, הולנד. וילי לא רצה אמנם להתפטר. ראשי המדינה והצבא שאיבדו בו אמונם לאחר שהפך להיות הדמון שהיה תלוי מעל תדמית הימים הקשים של המלחמה הם שהודיעו לו שויתר על המעמד הקיסרי והוא לא הסתיר מעולם את רצונו לחזור לארמון בברלין, אפילו בתפקיד ייצוגי. היטלר שבז לו שיחק איתו ברמזים לאופציה ובשליחת אנשיו לביקורים שלא עלו יפה לבדיקת לחץ הדם הלאומני של הקייזר הזקן, אבל לא חשב לרגע על הפיכת הרייך השלישי לקיסרות. לפחות לא כזאת שתמשיך את שושלת בית הוהנצולן.
בהעדר אמינות וליד ריקנות עלילתית ודלות בעיצוב הדמויות דוחס הבמאי דייויד לבו, עד עכשיו במאי תאטרון אנגלי את סיפורו של וילהלם לדרמה רומנטית עלובה המתרחשת על רקע הכיבוש הנאצי את אירופה. עיקר הסיפור מסובב את האהבה, בעצם התאווה של קצין גרמני תפוח חזה למשרתת הולנדית ענוגת חמוקים ששרתה בטירתו של הקיסר והיתה, שמעו שמעו, גם יהודיה וגם חברת מחתרת בשרות המודיעין האנגלי. והתערובת הזאת לא נדבקת לשום דבר שיש בו הגיון, עיניין או כשרון.
מילא הגרמנים. להם יש צורך הולך וגובר לעמעם את אחריותם על דברי הימים שעטפו את מלחמת העולם השניה, אבל למה האנגלים צריכים לשתף פעולה ?
מאז המלחמה ההיא עוסק הקולנוע הגרמני בפרקטיקת סלאמי בדרך אל נסיונות רהביליטציה שיביעו את התנערות הדור הצעיר שגדל שם מכובד המשקל של חטאי הוריהם והורי הוריהם. די נמאס להם העיניין. במסגרת זאת הפכו גם הלוחמים בחזית לגיבורים לאומיים והעם בעורף לקורבנות שסבלו מהמלחמה לא פחות מעמים אחרים באירופה הכבושה.
והנה דוקא מאנגליה שהתנאתה לאחרונה בכמה וכמה סרטים שדיברו בימים ההרואים ההם שהחלו בתבוסה והפכו לנצחון אדיר, מדיני ומוסרי ב"דנקירק", "צ'רצ'יל", "שעתם היפה" ו"משחק החיקוי" למשל, מגיע הקשקוש הרומנטי דל האיכות שמעיר בגאון את הארוס המתפתח במהירות שלא היתה מביישת גם את הרומן שבין הליידי צ'טרלי לשומר היערות אוליבר מלורי. הסקס מגיע (למה?) כבר במפגש הראשון.
הוא – הקפטן סטיבן בראנט נשלח בתחילת הסרט לטירה בדורן בהולנד שאו-טו-טו תכבש ע"י גייסותיו של היטלר, כדי לשמור על הקייזר וילהלם השני ממרגלים בריטיים שמסתובבים בעיירה הסמוכה. כבר מהדקות הראשונות מובהר לנו כי כתם מסויים של הומניות דבק בתיק האישי של הקצין שסובל מטראומה אחרי שהשתתף (אולי גם באופן פעיל) ברצח המוני בכפר אי שם בפולין. דמותה של ילדה קטנה שנרצחה חוזרת שוב ושוב בסיוטי הלילה שלו. ולא רק זאת אלא שהטינה אל מול נציג הגיסטפו המקומי ניצתת מיד והשניים יסובו מעתה האחד מול השני כשני כלבים נוהמים בחשד זה אל זה.
היא – מיקה דה יונג , משרתת זוטרית בטירתו של הקיסר, עלמה חיננית באופן יוצא מן הכלל. היא לא רק מרכזת את תשומת ליבו הגברית של הקפטן, היא מצליחה גם להתבלט ולמצוא חן בעיני בעל הבית הזקן שגם הוא לא יכול שלא לשים אליה לב. אבל מיקה היא יהודיה ולכן בואו של הקפטן מהווה עבורה איום שצריך לנטרל, מהלך שיהיה חיוני יותר עם הכיבוש הנאצי את הולנד ותחילת החיפושים וההסגרות של יהודי העיירה.
אבל זה לא הכל – זוכרים שהקפטן נשלח כדי להגן על הקיסר מסוכנים בריטיים, ואכן הגסטפו ונציגו המגעיל דיטריך מחפש כאלה בסביבה ומאתר אותות של שידורי מורס שמקורם בעיירה ומסתבר שלמיקה יש גם קשר עם כל אלה.
אבל למרות המכשלות הקצין התמיר והמשרתת הצעירה חוצים את השדה של העובדות המרות המפריד בניהם ועושים במהירות את הדרך זה אל מיטתה של זאת ולהיפך. מהר מאוד הוא מבין שהיא יהודיה ואח"כ גם שהיא מחתרת ובאה להתנקש בקיסר, אבל הוא כבר פגוע בחיציו של קופידון.
וכאמור, זה לא מספיק לדייויד לבו והוא מחזק את הסיפור בעלילה מקבילה בענייניו של הקיסר שנע ונד בין הכבוד המלכותי שלו לבין התבזות בצורך למצוא חן בעיני ההם מברלין שמממנים את כלכלתו ואולי גם יחזירו אותו לכס ימיו המפוארים יותר. וילהלם כאן הוא זקן חביב ששומט ומאמץ חליפות רעיונות לאומניים על פי צורך וחי ליד אשתו השניה הרמינה, מצידה אלמנתו של נסיך, שעושה כל מאמץ למצוא חן בעיני היטלר ושליחיו גרינג והימלר המבקרים בטירה. הביקור של האחרון הוא פרק גם בסרט. גם וילהלם המשועמם והמאוכזב מוצא נחמה בחברתה של מיקה החיננית בלא לדעת את שליחותה האמיתית.
אל חוסר ההסתברות של הסיפור, כי יש גבול גם לאגדות כאלה, מתלווה האופן הדל שהוא מונח על המסך. דמויות דלות בשר, סתמיות, חסרות הסבר וריקות מתוכן, סטריאוטיפיות כמעט פורנוגרפית צורבת וחוסר כריזמה של כמעט כל המשתתפים מצטברים לאסופה חסרת עיניין ומתח. העירוב המלאכותי של סגנונות – של פאר ימי המלוכה של המאה ה-19 הניתכים אל הרוע והאכזריות של אמצע המאה העשרים, הרומנטיקה המלוקקת בתוך האכזריות האנושית לא מסתדרים והחיבור בניהם מתפרק מהר. אמנם כריסטופר פלאמר כוילהלם נושא עדיין הילה מסויימת של אצילות, אבל התפקיד שניתן לו פשוט מעליב. על האחרים – ג'נט מקטיר כאשתו, הצמד המאוהב גאי קורטני ולילי ג'יימס, איש הגסטפו מרק דקסטר לא כדי להכביר מילים. נפלא באופן האיום ביותר רק אדי מרסן שמצליח לבנות את דמותו של הימלר באופן מקפיא דם.
"הנשיקה האחרונה של הקיסר" – 6 בסולם אורשר
The Exception