לכל עם יש את "מגש הכסף" שלו, צעירים שהקריבו נפשם למען האומה. לאמריקאים יש כנראה ארון שלם של מגשים כאלה משלהם. מלחמת העצמאות מהאנגלים, מלחמת האזרחים, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השניה, קוריאה, ויאטנאם, עירק, אפגניסטן. לא חסר. ובכל מלחמה כזאת נצרבים גם מעשי הגבורה שלה, הרגעים ההירואיים וכמובן משברי הכאב המתלווה להם.
במסע הנחצב בין גבורה לשכול מציב הקולנוע האמריקאי את האנדרטאות שלו שיש בהן כמובן מן הגאווה הלאומית אולם יש גם כאלה שזועקות אזהרה ומחאה, כיאות למדיום שיודע להכיל לא מעט ניגודים. סרטים על מבצעים נועזים מול אויב מר ובעורפו וסרטים על הטראומות האנושיות שהאירוע הנורא מכל יכול להביא על משתתפיו. במרבית המקרים סרטי המלחמה משרתים גם מטרות חברתיות ורואים מסך ברגעים שיש בהם צורך. לחזק את רוח האומה במלחמת אין ברירה או להרים את נס המחאה ברגעים של חוסר הסכמה ופילוג.
הסיפור של הקרב על מידווי, אי באוקיאנוס השקט הצפוני אי שם באמצע הדרך בין הוואי ליפן, הוא אחד מהרגעים ששינו את ההיסטוריה במלחמת העולם השניה והיטו את תוצאות המאבק המדמם בין יפן וארה"ב לטובת האמריקאים. הקרב הימי-אווירי זכה כבר לכמה איזכורים בקולנוע ששיאם היה, עד עכשיו "מידווי", סרטו משנת 1976 של ג'ק סמיית, 132 דקות של גבורה אמריקאית שעוטרה בכמה מהכוכבים הגדולים של אותם שנים צ'ארלטון הסטון, הנרי פונדה, ג'יימס קובורן, רוברט מיצ'ם, גלן פורד, קליף רוברטסון וטושירו מיפונה היפני. הסרט, שהופק בליבה של תקופה בה היו סרטי המלחמה ההירואים קלף מנצח להרמת קרנה של אמריקה שליקקה את כאב עשרות אלפי פצועיה והרוגיה בתבוסה של מלחמת ויאטנאם , סיפר בדיוק היסטורי רב את פרשית התרגיל האסטרטגי-מודיעיני שעשו האדמירלים נימיץ , פלטצ'ר וספרואט לצי היפני בפיקודו של האדמירל יממוטו.
קטעי הקרבות של הסרט שהיה להצלחה מסחרית בארה"ב ובאופן מפתיע גם ביפן היה עשויים משעטנז של חומרים שנשארו בחדרי העריכה של פוקס אחרי "טורה ! טורה ! טורה!" על המתקפה היפאנית על פרל הארבור שהביאה לכניסת ארה"ב למלחמה, סרט שהופק שש שנים קודם לכן, מקטעים של סרטי מלחמה אחרים בהשתתפות הכוכבים של הסרט (רוברט מיצ'ם כטייס ב"שלושים שניות מעל טוקיו" למשל), קטעים מ"הקרב על בריטניה" שבו נראו גם מטוסי ספיטפייר אנגלים ומסרשמיטים גרמנים שלא השתתפו כלל בקרבות בפסיפיק וקליפים מיומני החדשות בצבע שלוטשו כדי להתאים למסך הגדול. חלק מיומנים אלה צולמו ע"י צוותו של ג'ון פורד הגדול שהיה על האי בעת המאבק הימי הענק. הסרט נחת כאמור היטב במודעות הצרכנית-פטריוטית של הקהל בשנות השישים והשבעים שחיפש נחמה בהצלחות של חייליו בימים המתרחקים של מלחמת העולם השניה באירופה ובזירה האסיאתית. והתוצאה, גלי סרטים עטורי גבורת על שהטיפו מבצעים נועזים וניצחונות מעוררי גאווה של ארמיות ויחידים ב"תותחי נברון", "הבריחה הגדולה", "12 הנועזים", "הנשר נחת", "גשר אחד רחוק מידי" ועל כולם "היום הארוך ביותר" סרט ארוך בשחור-לבן על יום הפלישה לצרפת ב – 6 ביוני 1944, שהעסיק אלפי ניצבים ו 44 כוכבים שדברו בשלוש שפות – אנגלית, צרפתית וגרמנית.
לכל הסרטים הללו, כמו לאלה שהיו כאן קודם ("הולדת אומה" של גריפית על מלחמת האזרחים, "שבילי התהילה" של קובריק על מלחמת העולם הראשונה, "הערומים והמתים" של ראול וולש על מלחמת העולם השניה בין אחרים) ואלה הטובים שיבואו אח"כ (עד "דנקירק" של כריסטופר נולן) היו סיבות של זמן, מקום ואמירות חברתיות ופילוסופיות שנוספות למראות המלחמה על המסך, מפורטות יותר או פחות. נראה ש"הקרב על מידווי" בגרסתו הנוכחית של רולנד אמריך הגרמני ריק מכל אלה, סרט שתקוע ללא הסבר בתקופה שאולי חייבת משלים קולנועיים לטיובה, אבל לא מסוג הסרט הסינטטי הזה.
הימים של סרטי מלחמה שאיכלסו אנשים בשר ודם מתרחקים מאיתנו במהירות שבהם מתקיפים את הקולנוע עוד ועוד סרטים המעמתים את שלום העולם עם חייזרים, רובוטים ומפלצות מכאניות מסוגים שונים וכלי הטייס שלהם. עוזרים מאוד בדחיקתם גם משחקי המחשב האלימים המלווים חלק גדול מהסרטים הללו. את ימי הצילום המפרכים, את האיסוף של חומרים אותנטיים מחליפה טכניקת ה CGI המייתרת את התחושה הריאליסטית ואת המעורבות הרגשית. הכול מכאני גם בעשיה וגם בעת הצפיה בסרטים ואין תחושה של דם אמיתי הזורם בעורקים. אמריך הוא אחד הבולטים שבבמאי המחשב וסרטים כמו "חייל אוניברסאלי", "סטארגייט", "היום השלישי", "היום שאחרי מחר" ו"2012" רק מוכיחים שהוא אולי מיומן בטכניקות ובאקשן, אבל העדינות והרגש הם ממנו והלאה.
ואלה בדיוק החומרים שחסרים בגרסה שלו ל"מידווי". הסיפור ומהלך העניינים אולי מדויקים, למרות שהוא קופץ כאן בקלילות על פני חודשים ושבועות בלי להסביר דבר, אבל הסרט רווי בכל כך הרבה קלישאות, הדמויות כל כך שטוחות, העבודה עם השחקנים דלה והבחירה בכמה מהם, שאולי מתאימה לסרטי האקשן מול מסך ירוק, כאן היא עלובה ומגוחכת. גם אלה שהוכיחו את כשרונם במקומות אחרים נכשלים כאן על רקע דלות החומר. כאלה הם וודי הארלסון בתפקיד נימיץ, דניס קוויד (באיפור נוראי) כסגן אדמירל הולסי ופטריק ווילסון כאיש המודיעין אדווין לייטון שהצליח לפצח את הקוד של התקשורות היפניות ושכנע את נימיץ במיקומה של ההתקפה ובצורך להכנת המארב הימי האמריקאי. השאר אפילו לא מצליחים לרמות את עצמם. אד סקרין בתפקיד הטייס האמיץ דיק בסט הוא קריקטורה לגיבור לאומי העובר מפוזות רבות חשיבות לגיהוקי שוויץ ובוז לשותפים שלו למלחמה. לוק אוונס כוויד מקלאסקי, מפקדו ולאחר מכן שותפו לניצחון של בסט גם הוא תקוע רוב הזמן באותה הבעה. וכך גם רוב האחרים שמופיעים לכמה דקות ונעלמים עם התרסקות המטוסים בקרבות לתוך הים.
בכלל, תחושת הביחד והאחריות ההדדית שהיא חלק מהמהות של צוותי אויר קרובים זה לזה ממש לא מתקיימת כאן וכולם מקבלים באדישות רבה את העובדה שרק חלק קטן מהמטוסים חוזרים הביתה בשלום, אל סיפון נושאות המטוסים. הם נופלים כמו זבובים חוצים את ברד פגזי הנ"מ ולא משאירים אחריהם שובל של צער או כאב. ממש כמו כלי הטיס האנונימיים של האוייב האנונימי בסדרות סרטי המדע הבדיוני (ראו הקרבות החלליים הרבים מ"מלחמות הכוכבים" והלאה). המסך מלא מטוסים וירטואלים ואניות וירטואליות, פיצוצים וירטואלים, שחקנים וירטואלים והכול סכמתי וחסר נגיעת אמת מרגשת אחת. אין נוסטלגיה, אין רומנטיקה ואין טיפה של אירוניה. שלא לבקש כאן תחכום שהוא.
אולי זה מה שקורה כאשר נותנים בידיו של במאי גרמני לספר סיפור של הצלחה אמריקאית שהיתה לה חלק משינוי המגמה בניצחון בנות הברית במלחמת העולם השניה. ואולי זה מה שקורה שנותנים לבמאי סרטי מחשב די מוגבל לביים סרט שצריך גם נגיעות דרמטיות. האמריקאים, אגב לא רצו לממן את הסרט ואמריך רדף אחרי האולפנים במשך שנים לא מעטות בחלום שלו להפוך את הפרויקט לסרט, מה שהתאפשר לבסוף במימון סיני. מה אלה לא יעשו כדי להראות את היפנים בקלונם…
נשאלת גם השאלה העקרונית – מדוע ? למה דווקא עכשיו ומה רצה בעצם אמריך להעביר לנו בסרט הנחשק עליו כול כך כבר שנים לא מעט. על מה נלחם ? בסרט אין פתרון לשאלה ואין שום רמז קורץ. מה שנשאר זה סוג של בידור, שטחי, מרעיש, נמס בפה, בידור כמו פופקורן. לא אני אמרתי – אמריך אמר.
"הקרב על מידווי" – 7 מינוס בסולם אורשר
Midway