הבעיה של הסרט הזה שהשטחיות הורגת אותו. דוקא השימוש המופז ברמזים ההסטוריים-תרבותיים והתשובות המיידיות המסופקות לצופים מדללים את תחושת האניגמה שצריכה ללוות את ההתרחשות. הצופים לא צריכים לחשוב לרגע, הפתרונות צצים ומופיעים שניות אחרי החידות ולעיתים גם מדלגים עליהן בכלל ליצירת חורים של הגיון ואמון בעלילה. אבל כסרט אקשן פשוט, זה לא רע. 7 בסולם אורשר.
ושוב רופא השיניים שלי ניצח. ושוב גבר הספר במקור על העיבוד הקולנועי שלו רק כדי להוכיח שבמאים בינוניים לא יכולים ליצור סרטים בעלי משמעות ותוקף, ואפילו עיניין אם אין להם את היכולת המוכחת להתעלות מעל הפופולארי והרדוד. רון האוורד עומד כאן בפעם השלישית מול דן בראון ובפעם השניה, לפחות קורס מולו. הויכוח שלי עם רופא השיניים הוא מה נעלה יותר – הספרות או הקולנוע, מה זך ומעביר רעיונות ומפעיל התרגשות ומעורר ערגונות יותר – הצחצוח הבוהק והמוקפד של אסופת מילים או הבליל המהפנט והמחושב של תמונות נעות. אל מול המקדחה השורקת איום שבידו אני נותן לו לנצח, מסיבות ברורות, אבל הויכוח מתחדש תמיד כשהטיפול מסתיים.
לא אחזור כאן שוב על תאוריות האדפטציה, המעבר ממדיום אחד לשני, אבל רון האוורד בודאי לא מודע להן או מעדיף לא להתייחס אליהן ולמרות שהוא מצטט את היצ'קוק לפחות פעמיים בעיבוד שלו לספר של בראון (זכרונות מ"ורטיגו" ו"האיש שידע יותר מידי"), מסתבר שלא למד את הלקח שהותיר אחריו המייסטר הזקן. לעולם אל תתחרה בספר שהפך להצלחה עולמית, לבסט סלר, כי הוא הגיע כבר במקור לפסגה. כשאני מעבד ספר לסרט, הוא אומר, הוא יהיה תמיד בינוני, כדי שאני אוכל לקחת אותו מדרגה נוספת למעלה.
הספרים של דן בראון ששולחים את חוקר הסמלים והסימנים רוברט לנגדון למסעות הרפתקאות ברחבי העולם בחיפוש ופירוש אחרי ארכיטיפים ומושגים שהפכו חלק מהסמנים של הציוויליזציה המערבית בעיקר, הם שעשוע אינטלקטואלי לא פחות משהם סיפורי הרפתקאות. מין קווסטים למבוגרים שיכולים לשייף את הידיעות שלהם ואם הם ממש סקרנים, גם לברר דבר או שניים על משמעותם של "צופן דה וינצ'י" למשל, הבונים החופשיים, אלברכט דירר, בנג'מין פרנקלין, הוותיקן, דנטה, בוטיצ'לי, ג'ורג'יו ווזאריו ואנריקו דאנדולו. בכך הוא משיג כמה מטרות ובהן – תחושת הסיפוק של הקורא האינטליגנטי שמכיר את המושגים ואת פועלם של האנשים הללו מן ההסטוריה ואולי מההשכלה הכללית והוספת נופך אינטלקטואלי לסיפור הרפתקאות שנמתח בעצם בין "בונד" ל"אינדיאנה ג'ונס" .
אבל האוורד עושה סרטים להמונים בשליחות הוליווד ולאלה אסור לאמץ יותר מידי את המוח ולכן האוורד מפשט ומפשיט את העלילה למידתו ולועס את המושגים לפני שהוא מגיש אותם לקהל שלו. הניצנים נראו כבר ב"צופן דה וינצ'י", הנחשון בסדרת לנגדון-האנקס שהראשוניות שלו כסתה מעט על ערוותו המתדלדלת ואפשרה לשלוח אותו למעמד של הצלחה כלכלית. "מלאכים ושדים" שבא אח"כ (הספר אגב הקדים את "צופן דה וינצ'י") סימן את החולשה ו"התופת" העכשוי רק מגביר את התחושה שמשהו רקוב בממלכת האוורד. סרט מתח והרפתקאות שאינו מותח ומשאיר את הצופה גם ברגעים הכי נוגעים מרוחק ולא איכפתי הוא אמנם פתטי פחות מקומדיה לא מצחיקה, אבל הוא בודאי סרט מפוספס.
ב"התופת" מתעורר לו רוברט לנגדון בבית חולים בפירנצה כשזכרונו מטושטש ופגוע והוא כבול באינפוזיות למיטה, פצוע בראשו ובחלקים אחרים של גופו. המוח מטולטל מחזיונות נוראים של דמויות מעוותות, דם ואש ותמרות עשן, הרבה כאב וזעקות נוראות , הרס וחורבן והרבה עשן. חסר אונים הוא מגלה את הרופאה הצעירה המטפלת בו, סיינה ברוקס (פליסיטי ג'ונס הנאווה) שתהפוך תוך דקות למלאך מושיע ולפרטנרית למסע אחרי שנסיון התנקשות בחייו נכשל ומוכיח שלמרות מצבו הרפואי המעורער, הוא יכול להרביץ ריצה ולהתעמת עם בריונים מקומיים.
ההחלמה הזריזה שלו המלווה עדיין שאריות של הבזקי זכרון מוזרים מזניקה אותו במהירות למרוץ הסטרי רווי רמזים, אותם הוא פותר במחי שניות בדרך שבין פירנצה, ונציה ואיסטנבול בחיפוש אחרי וירוס קטלני שמאיים על חיי חלק גדול מאוד מתושבי העולם. זובריסט ברטראנד, מליארדר ומומחה לגנטיקה החליט להציל את העולם ע"י דילול אוכליסית כדור הארץ וצריך לעצור את האיום. הפרופסור לנגדון נלקח מהקתדרה האוניברסיטאית שלו כדי לשמש את האינטרסים השונים במשחק המורבידי הזה, מהגברת המשמשת מזכירת ארגון הבריאות העולמית, דרך מנהלו של ארגון חשאי שידו בכל , דרך פוליטיקאי מושחת ועד צעירים המאמינים בדרכו של ברטראנד.
הבעיה של הסרט הזה שהשטחיות הורגת אותו. דוקא השימוש המופז ברמזים ההסטוריים-תרבותיים והתשובות המיידיות המסופקות לצופים מדללים את תחושת האניגמה שצריכה ללוות את ההתרחשות. הצופים לא צריכים לחשוב לרגע, הפתרונות צצים ומופיעים שניות אחרי החידות ולעיתים גם מדלגים עליהן בכלל ליצירת חורים של הגיון ואמון בעלילה. המושגים, השמות, המקומות רודפים זה אחר זה ואין להם משמעות אמיתית. התחושה היא שאנחנו נמצאים בסרט תיירות שבו החשיבות להצגת האתרים המפורסמים – בפירנצה, ונציה ואיסטנבול גדולה יותר מהתפתחותה ומשמעותה של העלילה והאסוציאציות שהיא אמורה להדליק בדמיוננו.
כסרט דל אמירה וחסר אתגר אינטלקטואלי אמיתי דוקא השימוש הרב הזה באותם מושגים מכביד ומגחיך את הסיטואציה שהיתה יכולה להדחק לסרט פעולה רגיל מן המניין שבו האנושות נמצאת על סף אבדון וגיבור יוצא להצילה. ככזה "התופת" יכול לעלות שלב, גם בזכות השימושים של האוורד באפקטים ממוחשבים וגם בזכות צילומים מרהיבים ועריכה קצבית. אבל הוא רוצה עוד ולארץ המובטחת אינו מגיע. ובדרך, נדמה לי, שלטום האנקס פשוט נמאס. הוא שחקן טוב מידי לתערובות קולנועיות כאלה, בייחוד שהן נוזלות בדרך למטה.
"התופת" – 7 בסולם אורשר.
Inferno