לא רבים טורחים לחשוב על הנוסח שיחרט על מצבתם ופחות מכך טורחים להשאיר הוראות בנדון. אנייס ורדה, אחת הנשים הבולטות בקולנוע הצרפתי והעולמי לא רק מציעה את הטקסט היא מרכיבה בעצמה את מצבתה הקולנועית כולה. על סף שנת ה -90 לחייה המלאים אמנות ויזואלית מרתקת היא מכינה את ספר הקולנוע שלה, את הקטלוג המקורי, המילון השלם של ורדה המגדיר בגוף ראשון ובבנין פעיל ויוצר את כוונותיה, עמדותיה, סיבותיה והחלטותיה לאורך הקריירה העשירה כל כך שלה.
אם צריך להגדיר סרט אוטוביוגרפי המציג באופן ישיר כל כך את חייו והוויתו האמנותית והפילוסופית של אדם, "ורדה על אנייס" כשמו הוא סרט שכזה. ומה שנותן תוקף יתר לדברים היא העובדה המצערת שזה היה גם סרטה האחרון. הצוואה הקולנועית שלה. סרט שראה אור לראשונה בפסטיבל ברלין בשנה שעברה, זמן קצר מאוד לפני מותה של אחת הבמאיות הגדולות של צרפת, בוודאי האשה הגדולה מן הסינמה.
למרות שהיתה קשורה לקולנוע באחת התקופות המרתקות והאינטנסיביות שלו, משנות החמישים והשישים ואילך, ונטלה חלק בתחיה הסינמטית שלבלבה בפריז מטעם שתי הקבוצות שעמדו זאת מול וליד זאת, אנשי הגל החדש ואנשי הגדה השמאלית, תפקידה בכוח היה צנוע בתחילה. עבודותיה כצלמת סטילס, ובמאית סרטים קצרים היו כרטיס הכניסה שלה לחבורה המכובדת שעסקה בשינוי פני הקולנוע העולמי.
בצדק היא כבשה את מקומה המרכזי, גם בעקבות קשר שהיה לה עם בעלה ז'אק דמי, מהבולטים באנשי הגל החדש ולאחר סרט נפלא שיצרה "קליאו מ- 5 עד 7", שאפשר לחדור לנבכי נפשה של אשה במצוקה. הסרט עקב אחרי זמרת פריסאית צעירה (המגולמת ע"י קורין מרשאן) בשעה וחצי שבהן היא מצפה לתוצאות בדיקה שתקבע אם היא חולה בסרטן, שעה וחצי שבהן היא מנסה להמשיך בשגרת חייה בעיר הבירה התוססת, בימים של מלחמת אלז'יר. היסודות שנוצקו בסרט הזה, הסגנוניים והאידאולוגים נפרשו גם לעבודותיה בהמשך הקריירה המרתקת שלה. סרטים ארוכים וסרטים קצרים, תערובת של סיפור ועלילה עם פיסות תעודיות, חלקן אפילו בסגנון הסינמה ווריטה והכל מושחז בהומניזם ובעיקר בפמיניזם.
ורדה היתה פמיניסטית מוצהרת ומקומה של האשה בחברה, תפקידה ועולמה היה אחד היסודות עליו נשענה האידאולוגיה החברתית שלה. סרטים כמו "האחת שרה והשניה כבר לא" ו"עוברת אורח" משקפים בחלקו את השקפת עולמה לצד הסרטים התעודיים הרבים ועבודות הוידאו שלה. "ורדה על אנייס" משוטט עימה בין תחנות חייה הבולטות ובכל מקום נעצר והגברת מסבירה איך ולמה. סיבות, טכניקות ותוצאה.
הסרט המסכם מפעל חיים מרתק כמעט באופן כרונולוגי ומובנה הולך בעקבות המוטו שלה עליו היא חוזרת שוב ושוב בפני הקהל שממלא אולמות במפגשים המצולמים איתה. הקשר בין האמן ואומנותו מסתכם עבורה בשלוש מילים : השראה, יצירה ושיתוף. ההשראה היא הסיבה ליצירת הסרט, המניעים, הרעיונות, הנסיבות וצרופי המקרים שיוצרים את התשוקה ליצירת הסרט. היצירה היא האופן שבו יוצרים את הסרט, באיזה אמצעים משתמשים באיזה מבנה, לבד – לא לבד, בצבע – לא בצבע, יצירה היא העבודה. והשיתוף – כי לא יוצרים סרטים כדי לצפות בהם לבד. יוצרים סרטים כדי להראות אותם. ממש כמו המפגשים עם הקהל, שאותם היא מיישמת כמסגרת בסרט שהכינה לעצמה.
המפגשים מרתקים – שילוב של הסברים תאורטיים של ורדה על סרטים, צילומים, עבודות וידאו ברובן במצלמות אלקטרוניות, טכניקה אותה אימצה לעצמה כבר בפתח האלף השלישי וזיכרונות שלה מאנשים שפגשה במהלך הדרך. כך סיפורים על עבודה עם שחקנים כמו סנדרין בונר שגם מופיעה בסרט, אלן דלון, בלמונדו, מישל פיקולי, ז'אן מורו, דפארדייה ורגע נדיר שבו היא עובדת עם רוברט דה נירו וקטרין דנב על סצנה בסירה באגם. סיפורים ומפגש עם נורית אביב, שצילמה כמה מהסרטים שלה וכמובן על במאים שסבבו איתה ביקום הקולנועי, גודאר שיחסיה איתו נעכרו מאוד לבסוף (היא קראה לו עכברוש מלוכלך), JR הצלם שעשה איתה את "אנשים ומקומות" הנפלא שסצנה על חוף ים ההולך ונמוג בסופת רוח וחול היא מובאה מסרט זה. ועל כולם בעלה ז'אק דמי.
הפרק המוקדש לסיפורם, להערצה של ורדה לאומנותו של היוצר הנפלא שעשה את "מטריות שרבורג", "העלמות מרושפור", "לולה", "מפרץ המלאכים", "הנסיכה בעור החמור" ועוד, הערצה שבאה לידי ביטוי בסרט שהכינה עליו "ז'אקו איש נאנט" הוא פרק מרגש במיוחד. היא מספרת עליו, על חייו, על יצירתו ועל מחלתו וגסיסתו ומצלמת אותו מקרוב, עד לשורשי שערותיו ולכתמים על עור פניו.
המפגשים של ורדה מרתקים. אשה קטנה על במה גדולה, באולמות אדירי נפח כמו בית האופרה בפריז ואל מול תלמידים ומעריצי קולנוע, עם הסברים ומובאות מהסרטים, בקצב שלה שממהר להספיק כמה שיותר. הקליפים מתוך הסרטים, רובם מוכרים אך יש כאלה מפתיעים, גם ליודעי דבר. אבל הרושם החזותי האדיר הוא מהחוכמה, היצירתיות והיכולות שלה בעבודות הוידאו. חלקן של העבודות הן פרושים מודרניים שלה, תואמי מציאות חדשה ליצירות שהן אבני דרך באמנות וחלקן מקוריות, אבל תמיד יש בהן את הקריאה המדריכה את חייה – הומניזם, הכרת ערך כבוד האדם וחרותו, זעקת הכתושים ומקומה של האשה.
לאוהבי הקולנוע ולמעריצי הקולנוע הצרפתי הסרט הוא חובה מרתקת. סוכריה אמיתית. טקסטבוק של יצירה ומפגש מענג אם אושית תרבות אדירת מבע וחוכמת חיים ויצירה. לאחרים זה יכול להיות מפגש נוסטלגי עם חלק מעברם והוויתם ומי שלא מכיר ולא רוצה לצלול, שלא יבוא. סופו של הסרט מרגש במיוחד. על רקע חוף הים של סנט אובן סור מר בנורמנדי שבו צולמו רגעים ב"אנשים ומקומות", וחופים הם אתרי צילום אהובים עליה במיוחד, כשהתמונה הולכת ומטשטשת עקב סופת חול היא אומרת : " הים אומר את המילה האחרונה. והרוח והחול. בשלב מסויים חשבנו שכך נסיים את הסרט, נעלם בסופת חול. נראה לי שכך גם אסיים את השיחה הזאת. איעלם בערפל. אעזוב אתכם…". אבל עבורי ועבור צופים רבים באולם, היא לא עזבה. להיפך העיניין והאחיזה בעבודותיה רק התגברו.
"ורדה על אנייס" – 9 פלוס בסולם אורשר
Varda par Agnès