“חי את הלילה” – הרביעי של בן אפלק

סרטו הרביעי כבמאי של בן אפלק מעורר סערה בחוגי הביקורת באמריקה ושוליה מתנפנפים גם אצלנו. לא מבין מדוע – בעצם סרט מרתק, שלא מציע רגע מנוחה לצופים. נכון שהוא שודד ואפילו די אלים, אבל יש לו לב שתמיד יהיה פתוח לאהבה אמיתית. “פילם נואר” בצבעים, שחזור הסטורי, 9 בסולם אורשר.

בן אפלק אוהב את הדמויות הראשיות שלו מקצועיות, עצורות ומכונסות בעצמן. קפיצים דרוכים לפעולה.  זה היה נכון בעיצוב דמותו של בלש המשטרה פטריק קנזי בגילומו של האח קייסי אפלק ב”נראתה לאחרונה”, סרטו הארוך הראשון,  זה היה נכון ב”גנב עירוני” שבו נטל  כבר לעצמו את התפקיד הראשי של דאג מקריי, ממנהיגי להקת שודדים המתאהב במנהלת הבנק ששדד, כך ב”ארגו” כטוני מנדז סוכן ה CIA המחלץ מאירן שישה דיפלומטים שנשארו מאחור אחרי המהפכה החומניסטית וזה קורה גם בסרטו החדש “חי את הלילה” שבו הוא מגלם את דמותו של ג’ו קופלין צעיר בוסטונאי העושה דרכו לצמרת עולם הפשע כסוג של מרידה בממסד ובדמותו של אביו, שהיה פקד משטרה מוערך.

אפלק אוהב עוד שני דברים. הראשון למקם את מירב יצירתו בבוסטון, אחת הערים המסמנות את ראשיתה של הדמוקרטיה האמריקאית, מקום בו נערכה מסיבת התה המפורסמת כאחד משיאי המרד לעצמאות ובה דהר פול רוויר על סוסו כדי להזהיר את התושבים מפני מתקפה אנגלית על המושבה מסצ’וסטס. השני, לבסס את סיפוריו על יצירות של סופרים שכבר הוכיחו את עצמם. כך ב”נראתה לאחרונה” על פי דניס ליהן, “גנב עירוני” על פי צ’אק הוגן, “ארגו” על פי ספרו של טוני מנדז וכך גם כאן שוב על פי דניס ליהן שכתב גם את “מיסטיק ריבר” הנפלא.

באופן די מוזר, ואולי בעצם לא כל כך הזכירה לי מלודרמת הגנגסטרים של אפלק את הקומדיה הנפלאה של בילי ווילדר “חמים וטעים”. גם כאן גם שם עוברת הפעילות על רקע איום קיומי של גנגסטרים חסרי מוסר מעיר קפואה (שם זה קורה בשיקאגו המזוהה יותר עם תקופת איסור המשקאות והפעילות הלא חוקית שהתרחשה מסביבה) לארץ חמה ושטפת שמש – לפלורידה שהיתה אף היא מרכז של הימורים, וויסקי מזוקק באפלה ופשע. אבל בניגוד ליצירה עם הברק העלילתי והטקסטים הגאוניים של ווילדר שזכתה להתמקם גבוה בכותל המזרח של הקולנוע ההוליוודי, הסרט של אפלק נתקל בצוננים מטעם הקהל ובביקורת רותחת מחימה אצל מבקרי הקולנוע שם, שהד לה נשמע גם בין פרחי הביקורת המקומית.

כשלעצמי אינני מבין את הזעם הזה בעיקר משום שסרטו, הארוך, של אפלק אינו מאבד מהאינטנסיביות שלו ולו לרגע, יש לו איכויות מרשימות בכל הנוגע לשחזור הסטורי והוא מתיישב באופן מעניין מאוד עם נסיון לשרטט נראטיב של ה”פילם נואר” בצבעים והוא מצליח לשלב באופן מושכל גם אמירות על מבנה אנושי, שימוש ציני וכוחני בדת ומאבק בסדר ציבורי לקוי. התכתשות עם חוקים מעיקים וחרטה על שבירתם.

ג’ו קופלין הוא בנו של איש משטרה בעל השפעה וקשרים במשטרת בוסטון של שנות העשרים במאה הקודמת. התקופה היא ימי היובש, תקופה  שטיפחה את המיתולוגיה והפרקטיקה של הגנגסטרים הגדולים של אמריקה. האירים (שחלקם גדשו את שורות המשטרה וחלקם היו אנשי מאפיה) עמדו מול האיטלקים באירגונים שוטמים שחילקו את הטריטוריות של ההשפעה בניהם, גם בעזרת קרבות רחוב, אקדחים, מקלעים ופצצות מתפוצצות. ג’ו חוזר מהמלחמה הגדולה באירופה בהחלטה לא להיות יותר בשר תותחים על מזבחם של פוליטיקאים מושחתים ולשינוי רדיקאלי באורחות חייו. בנו של איש המשטרה הופך להיות פושע ושודד בנקים, הוא וחבורתו הקטנה עצמאי בשטח.

אבל משום שטריטוריות מחלקים בשטחים גדולים, מהר מאוד הוא נתקל בבוס אירי שמשתלט עליו וחמור יותר הוא מתאהב בנערתו של הבוס. המציאות האלימה דוחקת אותו לשורות היריבים האיטלקים ומבוסטון הקפואה הוא מקפץ לפלורידה המיוזעת, טריטוריה רבת גזעים, ניחוחות, ואפשרויות. היכולות הכלכליות שלו דוחקות אותו מעלה, סיפור אהבה מתפתח עם אחותו של בעל רשת בארים קובני, המשקאות זורמים וחלומות על הקמת קזינו קורמות מימון וגידים.

מידי פעם הוא חייב לחסל יריב או שניים, בחוסר רצון בולט כשהוא מכריז “אני אולי פושע אבל אני לא גנגסטר”. הדרך הפתלתלה הזאת תביא אותו לקרב אחרון על הבכורה ולשינוי  באורחות חייו.

המסגרת הצורנית שאפלק מציב בה את הסיפור של ליהן היא זאת של הסרט האפל. גם הזמנים תואמים וחופפים להתגבשותו של סרט הגנגסטרים, גם התאורה בה מצולם הסרט, באור נמוך ועם משחק של צללים המשקף גם את עולמו הפנימי של ג’ו  וההתרחשות המתוארת בקולו של ג’ו המלווה אותנו בפס הקול של הסרט. אבל אפלק גם שובר חלק מהמבנה המוכר של הסגנון, בעיקר בדרך בה הוא בונה ומציג את דמותו של ג’ו. נכון, הוא אינו גנגסטר, כדבריו ואכן השאיפה לפסגה (בהיפוך) אינה חלק מהאג’נדה שלו. הוא רוצה שיניחו לו, לא רוצה להיות חייב או נדחף. גם השימוש שלו באקדח אינו שימוש של מי ששש להרוג. הוא עושה את זה כי צריך. תמיד היה מעדיף להגיע להסכמה במשא ומתן. גם עם נציגי החוק מושחתים.

למרות הסגנון והאיפוק שמדיף ריח קליל של ניכור, הסרט מרתק מתחילתו ועד סופו. אפלק מעצב את המערך העלילתי באופן שמציע תנועה תמידית, ולא תמיד כזאת שתוצאותיה צפויות. הדמויות שלמות, אמינות וצוות השחקנים מדוייק ומרשים החל מברנדון גליסון הנפלא תמיד, כריס מסינה כיד ימינו של ג’ו, זואי סלדנה כאשתו הקובאנית, כריס קופר השריף המושחת, שני הבוסים של המאפיה רמו גירונה ורוברט גלניסטר ובכלל גם הדמויות הנוספות על המסך מכל צדדיו של אפלק השחקן.

אז נכון שאפלק לא יביים את את “באטמן” החדש, לא נורא. אם יסתפק בסרטים כמו זה – דיינו.

“חי את הלילה” – 9 בסולם אורשר

Live by Night