לפחות בעבורי אם יש טקסטבוק של קולנוע בנושאים של רפואה משפט ומוסר הכרוכים בעטיפת סרט אחד, "של מי החיים האלה לעזאזל" הוא הטקסט. סרטו של ג'ון בדהאם משנת 1981 המבוסס כמובן על מחזהו של בריאן קלארק שעובד מדרמת טלוויזיה שכתב תשע שנים קודם לכן אוגד את כל הדילמות האפשריות המתכנסות כאן לריקוד מרתק אחד בסיפור שתלוי על החלטה מוסרית-משפטית-רפואית שאין בה מנצחים ומנוצחים. הסרט מעלה במהלכו שורה של נושאים למחשבה וחושף בפני הצופים רצף של מעמדים שעל כל אחד מהם מתנהל דיון רב רבדים שקורע את המצפון, ההוויה וכושר השיפוט של כל המעורבים על המסך ובאולם. בדהאם מצליח להוסיף נפח לסיפור קאמרי המתרחש בסך הכל בשני אתרי צילום מרכזיים ומכריז את חשיבותו של הטקסט המעשיר גם סרט קולנוע שתלוי בדרך כלל בעיקר בויזואליה.
בין יתר הדילמות, "של מי החיים האלה לעזאזל" מעלה את השאלה על אחריותו של אדם על גופו וחייו ומידת היכולת של הרופא המטפל להתערב באלה ולהאריך את חייו ובכך גם להאריך את סבלו, גם במצב של סופניות פיסית קרובה. זאת מול זאת מתנגחות שתי דיסציפלינות שאין בינן כנראה השקה. האחת אמונה העיוורת במיצויה של שבועת היפוקרטס והשניה על התפיסה הפילוסופית שרק האדם הוא אדון לגופו ולגורלו. במקרה של הסרט ההוא עמדו זה מול זה ג'ון קסאווטס כמנהל המחלקה בבית החולים וריצ'ארד דרייפוס כפסל שנפגע בתאונת דרכים והוא משותק מצווארו ומטה ומבקש לסיים את חייו בהעדר להם כל אופק יצירתי שהוא. הדילמה המוסרית-רפואית שמגיעה לשיאה במשפט שנערך לקראת סוף הסרט הועתקה למישור הפרקטי בדיון על שפיותו של החולה המבקש למות ולכן האם יש מקום להיענות לדרישתו.
גם הדרמה שמניח בפנינו ריצ'ארד אייר בסרט "טובת הילד", על פי ספרו של איאן מקיואן מחליקה על פני הדילמות הללו, אולם היא מוצגת מהזווית של מי שצריך להחליט בהן, זאת של השופט בבית המשפט, כאן שופטת. ומשום שמרכז הכובד כאן אינה ההחלטה עצמה אלא לאן זאת מגלגלת את המעורבים ומצב הצבירה המשפחתי בו הם נעולים, נילוות לסיפור כמה תוספות מלודרמטיות המדללות במידה את הרושם ואולי גם מבלבלות את נאום הסיכום ואולי גם את משמעות השורה התחתונה.
פיונה מיי (אמה טומפסטון) היא שופטת בכירה באולד ביילי הלונדוני ומתמחה בעיקר בעינייני משפחה התלויים על חוט דק שמתוח בין החוק לצדק. ההחלטות שלה, הנושקות במקרים פרטיים של משפטי שלמה מעמידים את החוק היבש והתאורטי למבחנים מעשיים שחורצים גורלות, לעיתים גם לחיים ולמוות. היא שקועה מאוד בעבודתה וטועמת מידי פעם גם ממנעמי מעמדה עד כדי הזנחה של האינטימיות בזוגיות שלה. בעלה ג'ק (סטנלי טוצ'י המתמחה עד דק, ביכולת עדינה ובהנאה גדולה בתפקידים של בעלים אמריקאים לנשים אנגליות גבוהות ממנו וכבדות במשקלן הסגולי) צופה בעיניים כלות בהתרחקות שלה מכל מחווה של קשר פיסי לטובת צלילה לתוך התיקים בהם היא מטפלת שיונקים את ישותה. ג'ק מניף דגל אדום על היחסים כשהוא מודיע לה במפתיע כי בהעדר סקס משותף לאורך זמן, הוא עומד לבגוד בה עם סטודנטית צעירה ממנו בעשרות שנים. ועם ההלם הזה המערער את חייה היא יוצאת להחליט על גורלו של אדם הנרי הצעיר.
הדרמה בסרט (ובספר), כמו ייסורי ההחלטה המשפטית מתנייעת בין שתי עמדות מנוגדות – וכך היא גם מגיעה לבית המשפט. אדם הוא נער שעדיין לא מלאו לו 18, ללא יכולת החלטה עצמאית על גופו וגורלו. הוא חולה בסרטן וכדי להילחם במחלה שמונעת מגופו לייצר כדוריות אדומות ההולכות ואוזלות הוא חייב לקבל עירוי דם בתוספת לנסיובי התרופות. הבעיה היא שהוריו של אדם הם חברי הכת הדתית עדי יהווה ואלה מקדשים את הדם כחלק מהנפש ולכן מסרבים לערות לגופו של בנם את הנוזל שיכול להציל את חייו, נוזל שמקורו בדמם של אחרים. הדילמה האנושית והמשפטית העומדת בפני השופטת מיי היא האם לכפות את העירוי ולהציל, כנראה את הנער או לקבל את דרישת הוריו שתביא לגסיסתו האיומה. גם אלה נקרעים בין אמונתם הדתית לבין האינסטינקט ההורי הטבעי.
ההחלטה, הצפויה של השופטת היא רק מבואה לחלק ב' של הסרט ובו היא צריכה להגיב לקשר המתפתח עם אדם, לחיזוריו ולמעקב שלו אחריה באשר תלך תוך דרישה לחלוק עימה זמן משותף ואפילו לעבור ולגור איתה. הדילמה מתעצמת גם לאור היחסים המתערערים עם ג'ו, רצון לנקמה על בגידתו, לצד תחושת המחמאה בשל חיזוריו של האיש הצעיר. ואולי גם ביכולת למלא את החלל ביחסים עם בן שלא היה לה.
אייר מנסה לשמר את כל הנושאים והתפניות של הספר ומעמיס בכך על הסרט כל כך הרבה מטלות ותובנות שלעיתים אין בניהם שום קשר ולעיתים הם אפילו מתנגחים זה בזה. ניסיתי בחוסר הצלחה בולט להגדיר את הסרט במשפט או שניים, לסנטז איזו שורה מסכמת שתתווה את הכיוון והכוונות ומה שמצאתי שוב ושוב אלה שברי רעיונות, נכונים ומרגשים ומעניינים כשלעצמם, אבל לא הצלחתי לחברם בחוט מקשר. האם זה סרט על בית משפט והחלטותיו, האם על דמותה של שופטת, האם על נישואים שקפאו, על הורות ואימהות, על אמונה והמחיר שמשלמים עליה, על תלות אנושית ? נוכל למצוא במעלה הסרט עוד ועוד אפשרויות, כולן כנראה נכונות, אבל כל אחת מתאימה לפרק אחר בעוגת שכבות קולנועית זאת.
אבל אל מול חוסר הבהירות הנראטיבית עומדת לזכותו של הסרט יכולת הביצוע והמקצוענות של אייר ושחקניו. אייר, במאי תאטרון, אופרות וטלויזיה עוד לפני שפנה לקולנוע מכיר היטב את העבודה עם שחקנים וכשהוא פגש את אחת הדאמות של הבמה והקולנוע האנגליים, את אמה טומפסון מובטחים ניצוצות. ואכן אלה מופקים מהמפגש כשטומפסון באחד מתפקידיה הטובים, המאופקים והמרגשים מגישה קונצרט לא רק ברגעים בהם היא מנגנת על הפסנתר, אלא לאורך כל הסרט כולו. נכון שלרגעים מתפרץ גם אצל וירטואוזית כמוה האלמנט הטכני וגובר לשניות על היכולת הרגשית, אבל רגעים אלה הם מעטים וחולפים מהר.
גם טוצ'י מגיע לסרט עם כל החן והאינטיליגנציה שלו ושוב, מפיק תפקיד אמפטי, אנושי, אמין המרכך את דמותה הנוקשה של אשתו השופטת. הנער פיון וויטהאד ("דאנקירק") מעצבן ומרגש במידות הנכונות וסולל את דרכו למודעות צופי הקולנוע באנגליה ואולי גם בהוליווד. אייר שולט בשחקניו, מדריך אותם לבניה של דמויות שלמות, אמינות ולעיתים גם מרגשות ומנתב את הסרט שלו בין הפיתולים שהוא עצמו עיצב, בעקבות מקיואן. וכך, למרות המגבלות המובנות של הסרט, התוצאה הסופית היא, אחרי הכל ראויה בהחלט.
"טובת הילד" – 8 פלוס בסולם אורשר
The Children Act