אחד הרגעים המביכים יותר של הקולנוע המחזיק עצמו "רציני" שייך לעיבוד הקולנועי של ריצ'ארד לונקרין למחזה הקלאסי של ויליאם שייקספיר "ריצ'ארד השלישי". לונקרין ניסה להעתיק לתחילת שנות השלושים של המאה ה-20 את סיפור המחזה המתרחש בסוף המאה ה 14 כדי להוכיח שהרוע והרשע ותאוות ההכרה והשלטון שאין לה גבול לא פסו מהעולם והם שולחים זרועות מעבר לזמן ההסטורי. במקור, בשיאו של הקרב בבוסוורת' שבו ניגפו צבאותיו של ריצ'ארד משושלת יורק אל מול גיסותיו של הנרי השביעי כדי לבסס מכאן את שלטון בית טיודור זעק ריצ'ארד את המשפט האלמותי ההוא :" סוס! מלכותי בעד סוס!". אם אמר או לא, תשאלו את שיקספיר (ובאותה הזדמנות גם את טרומפלדור בעניין "טוב למות בעד ארצנו"…) אבל המיתוס חי וקיים.
כל כך קיים עד שלונקרין בשיאו של קרב צבא בצבא מודרניים, עם טנקים ומשוריינים וקומנדקרים וג'יפים ותותחים נרתע מלשנות בסרטו את הטקסט המקורי ואיאן מקאלן (נהדר, כרגיל) בתפקיד ריצ'ארד השלישי עומד באמצע השדה וזועק גם הוא "סוס! מלכותי בעד סוס!". ואין מגוחך מזה. מי ימצא לו סוס באמצע מלחמה שכולה ברזל וחומרי נפץ ?
אני יודע שאת החוכמה הזאת, מתיחת עת היסטורית אחת לתחומה של אחרת בעיקר לטובת דימויים פוליטיים מנצלים במאים בעלי מודעות וכוונות טובות לתיקון עולם וגם הפטנט הזה של לונקרין אינו מקורי. אבל בהינתן שיש מקום להשאלות כאלה בתווך הפרוץ של חירות אמנותית צריך לבדוק שגם במרכז ה"אדפטציות" וגם בשוליהן לא נקלע הבמאי היומרני ובעל הדמיון לאותן פינות מסוכנות של אמביצית יתר יצירתית. לעיתים, כמו במקרה של לונקרין גם לרגעים מגוחכים, כאמור.
כל ההקדמה הזאת מוצגת לקורא אל מול "טרנזיט", סרטו החדש של הגרמני כריסטיאן פטצולד, סרט שטבול כולו בהתחכמות המעבירה לימינו אלה את הימים הקודרים של מלחמת העולם השניה והשלטון הנאצי בחציה הצפוני של צרפת ושל וישי ומשתפי הפעולה בדרומה. לפטצולד היה רעיון מבריק, לדעתו – לעבד ספר על אהבה, חילופי זהויות, צורך לחופש וסוג של הקרבה על רקע המלחמה הנוראה ההיא ולהניח אותו במרסיי העכשוית. כלומר ליצור תערובת של האנשים ההם בזמן הזה. ההווה והעבר ניתכים למרק אחד בטעם פוסט מודרניסטי. התוצאה מיגעת, מאולצת, משעממת, נטולת אמינות ובעיקר נפוחה.
גאורג הוא פליט יהודי מגרמניה שמצליח לברוח ממחנה ההשמדה לפריס הכבושה בידי הנאצים ושם הוא מתבקש ע"י מכר שלו לנסות ולהעביר מכתב המיועד לסופר בשם ויידל. המטלה שנעשית בתחילה תמורת תשלום הופכת להיות קצה של חוט שאולי יוכל לחלצו מציפורני הנאצים. גאורג מנסה להשלים את המשימה אך מגלה שאחר את המועד וויידל אינו יותר בין החיים. בין חפציו של המת יש חבילה עטופה וכשהוא פותח אותה מסתבר לו שבנוסף לכתביו של הסופר נמצאים בה גם אישורים לאשרות יציאה למקסיקו, הרחק מהשואה באירופה.
הוא יורד למרסיי לנסות לקבל את הויזה הנחשקת כשהוא מתחזה לויידל ובשיטוטיו שם פוגש את מארי אשה מסתורית, מתאהב בה כמובן ומגלה שזאת אשתו של ויידל שאינה יודעת על מות בעלה וממשיכה לחפש אותו. לעלילה נדחקת דמות נוספת, ריצ'ארד, רופא שגם הוא פליט המחפש את דרכו אל החופש וגם הוא קשור למארי. דמויות נוספות המאכלסות את הסרט כדי "להעמיק משמעות" ולחבר אותן עם המסר החברתי-פוליטי הנמתח שלו הן פליטה מוסלמית ובנה חובב הכדורגל עימם מתידד גאורג. הקישורים האנושיים הללו יצטרכו לקראת שיאו של הסרט למצוא פתרון הגיוני-מוסרי-רומנטי לבעיות המבצבצות לאורכו של הסרט.
פטצולד מעבד כאן את ספרה של אנה זגרס המתרחש בצרפת של 1944 לימינו אלה ומצליח כך, קודם כל ולשמחת מפיקיו לצמצם מאוד את עלויות ההפקה. אין צורך בשחזור תקופתי, אין צורך בתפאורות יקרות . מרסיי של היום שברחובותיה מסתובבות ניידות משטרה בחיפוש אחרי פליטים מחליפה את זאת של ימי המלחמה עם הסיטרואנים של הגסטפו והמשטרה המקומית משתפת הפעולה. נכון שזאת לא היתה הכוונה – צמצום עלויות ופטצולד מנסה בעזרת הדילוג הקוסמי שלו על למעלה מ 70 שנה ודחיסת הסיפור על הפליטים המוסלמים לשורר את כאבה של ההגירה הלא חוקית באשר היא. אבל מרוב רצון טוב ומחשבה הומאנית – הוא מחמיץ את החובה האמנותית שלו לקולנוע ולקהל שמחפש כאן יותר מגימיק נמתח . החיבור בין שתי רצועות הזמן לא עובד, מבלבל, מרגיז גם בגלל היומרנות שלו וגם בגלל הניכור המתפתח מהאירועים על המסך.
אל "טרנזיט" הוא מגיע אחרי הצלחה ביקורתית ב"פניקס" המתרחש אף הוא בתקופת המלחמה ומציע אף הוא סיפור שיש בו אלמנטים של חילופי זהויות. ואם שם הוא נשען באופן ברור על "וורטיגו" של היצ'קוק, כאן ב"טרנזיט" הוא מלטף את קצה הזקן של "קזבלנקה" האמא של כל המלודרמות. אבל יחי ההבדל… גם העובדה שהסרט מנסה להגיע לאיחוי נראטיבי בעזרת "מספר" המלחש מונוטונית טקסטים ספרותיים לא עוזרת ואולי גם מגבירה את הדחיה מהנעשה על המסך. לפחות אצלי זה גרם גם לתחושה פיסית מאוד לא נעימה.
בתפקידים הראשיים הוא מלהק את פרנץ רוגובסקי אותו אנחנו זוכרים מ"סוף טוב" של מיכאל האנקה (מזכיר מאוד במראיהו החיצוני את חואקין פיניקס ומנסה גם לשחזר את המניירות של המקור) בתפקיד גאורג, את פאולה ביר החיננית ההופכת להיות אטרקציה בקולנוע האירופאי, אחרי הצלחת "פרנץ" של פרנסואה אוזון שעשה אותה כוכבת מבוקשת, וגודהארד גיזה בעיקר שחקן של דרמות וסדרות טלויזיה גרמנית כריצ'ארד. הדמויות מהדסות לעיתים בחוסר בהירות בתוך הבליל ההזוי והמעושה שמציע להן פטצולד תוך תקווה שאולי יהיה לפחות צופה אופטימי אחד שימצא בו עיניין.
אותי האירוע המנייריסטי הזה פשוט הרגיז. בקושי החזקתי מעמד עד לסוף, על אמת.
"טרנזיט" – 5 בסולם אורשר
Transit 2018