"ימים נוראים" – המסע החוזר אל הטראומה הלאומית, 8 מינוס בסולם אורשר . גידי אורשר

בכל פעם שאני רואה את הסרטון המגורען הזה שצילם רוני קמפלר מגג הפינה הדרום מזרחית של גן העיר בתל אביב, אני מקווה שאולי הפעם זה יגמר אחרת. ותמיד תמיד, כבר מאות צפיות ויותר, בעיניים דומעות אני מתקשה לעכל את העובדה שאין שום שינוי ושזה לא יקרה. כמו סיוט אמיתי זה חוזר ותמיד נגמר בשלושה הבזקים שחרצו גורלה של מדינה שלמה לשנים רבות של עריצות השקר, השנאה, ההסתה ואבדן התקווה.

נדמה שאין כבר מה לחדש בסיפור הנורא הזה, אולי הרגע השחור ביותר בתולדות מדינת ישראל על 70 ומשהו שנותיה. חקרו כבר את כל החקירות, שפטו כבר את רוב האשמים. הפריחו כבר את ההזויות שבספקולציות, כולל זאת הטוענת שרבין היה זה שירה בעצמו, פילחו כבר את ליבו ומוסריותו של העם לפלחים בכל הגוונים. והנה מגיע סרט חדש, "ימים נוראים" של ירון זילברמן ומחזיר את הסיפור לציבוריות שלנו מזווית שונה ומעורר באותה הזדמנות גם את הויכוחים הישנים.

כביכול, חיץ של 25 שנים אמור להציע חומת מגן שתאפשר מבט אמיתי וכן על התרחשויות, אפילו טראומטיות בחייו של עם. לפחות התייחסות בוגרת ושקולה יותר. עבר זמן, פצעים אמורים היו להגליד ופרספקטיבות ועובדות, גם פוליטיות וגם חברתיות להתגבש. "ימים נוראים" מוכיח שלפחות במקרה הזה זה לא קרה והעם הזה היושב במדינת ישראל ובייחוד בארץ ישראל עדיין לא השלים עם חלקיו.

ירון זילברמן הבמאי ורון לשם התסריטאי ביצעו כאן קפיצת מדרגה בטיפול בנושא כשהם מזרימים את הסיפור למאגר רב האפשרויות של הקולנוע העלילתי עמוק המים. עד עכשיו מעט הסרטים שעסקו ברוצח, בליל הרצח ובימי ההתלהמות הפוליטית שבלהטם התבשל היו בעיקר תיעודיים. "אל סף הפחד" של הרץ פרנק ומריה קרבצ'נקו (שהוקרן בתוך ומחוץ לפסטיבל ירושלים לפני ארבע שנים בעקבות כניעה ללחצה של שרת התרבות) ו"רבין, היום האחרון" של עמוס גיתאי (אולי הסרט הישראלי הארוך ביותר) הם בוודאי הבולטים שבהם. העובדה שהפעם אנחנו עוסקים בדרמה פותחת אפשרויות להרחיב אופקים, לחפש נקודת אחיזה לא קונוונציונלית ולהציע לקהל גם אופציה של חירות אמנותית פה ושם כדי להגביר ולהדגיש את נקודות האחיזה השונות של המעורבים.

כדי שנבין, הקולנוע התיעודי משתמש בחומרים אוטנטיים, ברגעי היסטוריה מצולמים, בקליפים ובשיחות עם הנפשות הפועלות ואלה שסבבו אותם. הקולנוע העלילתי בונה עולם מחדש ויכול להמחיז ולעצב לעינינו את אותם רגעים נסתרים, ייחודיים שלא היתה בהם מצלמה נוכחת, שנוצקו במוחם של התסריטאי והבמאי כדי להטיל אור מוחשי ודרמטי יותר על הדמויות ועל הסיטואציות המפעילות אותן. כך, על פי פרושם של היוצרים נוכל להתקרב ולחדור לעולמן הפנימי של הדמויות, לאמונתן, למחשבותיהן ולמעשיהם כפי שאלה משתקפות במציאות שבה הם מתקיימים.

זילברמן-לשם יוצרים את העולם הזה בזהירות המודעת לסכנת התגובות הציבוריות והרגישות בעצם העלאת הנושא ולאחר תחקירים שארכו ימים ארוכים. הטיפול שלהם בסיפור הוא עינייני, מאוד לא מתלהם, לא צדקני ולא מצטדק, לא דמגוגי ולא קריקטורי ולועג. כאן הם מציגים את הפרשנות שלהם למה שהתרחש באותם "ימים נוראים", החודשים שקדמו לאקט הסופי של רצח ראש ממשלה, יהודי שרוצח יהודי. הם מעמידים במרכז את דמותו של הרוצח כדי לחשוף בעזרתו את העשבים השוטים שבפאת השדה שהפכו למרחבים מעובדים ע"י קנאות ושנאה.

המבנה הדרמטי שנבחר הוא מבנה כמעט קלאסי של סרט מסע, סיפור שבו חוצה הגיבור מרחבים גאוגרפים ואנושיים, חושף ונחשף, לעיתים משנה וכמעט תמיד משתנה בסופה של הדרך. פעמים הוא יוצא מתוך סקרנות, פעמים מתוך כורח או מתוך רצון לשנות מציאות מאיימת שצריך לתקן. לעיתים הדרך משעשעת ולעיתים היא רווית סכנות. חשבו למשל על המנעד המרתק שבין "הקוסם מארץ עוץ" ו"הסיפור שאינו נגמר" לילדים ובין "נהג מונית" ו"אפוקליפסה עכשיו" לגדולים.

אם היה נעשה נכון צריך היה יגאל עמיר, כגיבור הסרט להיות מונח בין דורותי שיוצאת למסע בחיפוש אחרי משמעות בשחקים של קנזס לבין טראוויס ההולך ונטרף במורד הרצון שלו, רווי התסכולים ברחובות ניו יורק לנקות את האשפה האנושית של העולם המתנכר שמסביבו. אבל עמיר הקולנועי שחוצה באמת במסעו שלו את המאפליה הרותחת של הפגנות רחוב אלימות ורצחניות ושל מפגשי רבנים עם תלמידים מוסתים לעונש איום מן הקבלה ודין מוסר ודין רודף, אינו מתפתח. מבחינה זאת דמותו סטאטית. הוא כועס ושונא ובשל לכל מעשה קיצוני כבר בתחילת הסרט וזה מה שקורה (לא צריך ספויילרים) ממש בסופו כשנופלת בידיו ההזדמנות לפעול. מהלך הטירוף וטלטול הנפש לא תופח בקרבו כגידול סרטני ממאיר לאורך הדרך, הוא אינו משתנה כלל ולכן הסרט מאבד כך חלק לא מבוטל מיכולתו להפוך לכלי רכב רגשי או פסיכולוגי. ומאבד כך גם חלק מהעניין שיכול היה להתפתח כאן בעימות הפנימי של הצופה המתחבט באינסטינקט שלו להזדהות עם הדמות הראשית לבין הדרך המתעצמת שהוא עושה למעשה אל הטרוף, צעד אחרי צעד.

את הסביבה בה הוא משתכשך מתארים זילברמן-לשם היטב. הבית בהרצליה עם האם המעריצה אותו ודוחפת אותו לקיצוניות, עם האב המנסה לבלום את הטרגדיה הממשמשת לבוא, עם החברים בבר אילן ותאי המחתרת המתארגנים אל מול המהלכים של ממשלת רבין, עם האח משתף הפעולה. הסרט מציע גם את פרק היחסים שלו עם נאווה הבלונדית בת המתנחלים והדחיה של הוריה האשכנזים את המורשת התימנית שלו, גזענות שמגבירה את תסכולו. זכרו את הסצנות שבין סיביל שפארד הלבנה ורוברט דה נירו ב"נהג מונית"… וכמובן המסרים האיומים מטעמם של הרבנים הקיצוניים שמטפחים את הרעיונות הנוראים של העונש על בגידה בארץ ישראל, רעיונות שמקבלים הד בהפגנות האלימות והרצחניות שכולן הסתה ע"י מנהיגי הימין ונתניהו בראשם.

עמיר חוצה את כל אלה, אוסף התרשמויות וצידוקים ומגיע להכנות המעשה הנורא בקור רוח מקפיא. חלקו השני של הסרט ובייחוד לקראת הסוף, על ההכנות ועל המפגשים שחורצים גורלות הוא כמובן הטוב ביותר, בעיקר משום שכאן אנחנו נכנסים לטריטוריה מוכרת של פעולה. פעולה שאולי בעזרת הסרט יוכל כל מי שלא הכיר לפרטיו את האירוע הנורא, לחוות בגוף ראשון עם ספויילר לתוצאה.

זילברמן שעבד כבר בימים שלו בהוליווד עם שחקנים מפורסמים ונפלאים כמו פיליפ סימור הופמן, כריסטופר ווקן, וקטרין קינר, בליווי מרק איווניר ולירז צ'רכי ב"כלים שלובים" העצמאי מצליח לעשות נפלאות גם עם האנונימיים מתוצרת מקומית. יהודה נהרי הלוי בתפקיד עמיר לא רק דומה לו, הוא מצליח להתקרב לדמותו, במגבלות התסריט כמובן ולהציע מפגש ראשוני עם כשרון מרתק. ענת רבניצקי בתפקיד אמו גאולה מרשימה אף היא, אמיתי יעיש בן אוזיליו הוא האב ויואב לוי כאח חגי משלימים את הגרעין המשפחתי היטב. הדמויות האחרות נאבקות עם הכתיבה שלהן ולכן הן משכנעות פחות, בתפקידים זעירים יחסית.

הסרט הופק שלא בעזרת הקרנות הממסדיות שלנו ובכסף פרטי של משקיעים מהארץ ומחוצה לה. הקרנות המאולפות הללו כנראה חששו להתעמת עם סימני הקרקע החרוכה שהשאירה אחריה מי שהיתה אחראית על תקציבי התרבות בארץ הזאת. אותה גברת כבר הספיקה להכריז על אווילותה בתגובתה לסרט שלא ראתה. תגובה אופיינית שקורית שוב ושוב. כך או כך, למרות מחסום הזמן שעבר הסיפור עצמו נשאר אקטואלי ומאיים לפתוח מחדש את המורסה שחשבנו שכבר הגלידה. בינתיים זכה הסרט בפרס אופיר וישלח כנציג הקולנוע הישראלי לטקס האוסקר בהוליווד. אם יצליח לעשות שם רושם, דיינו. בינתיים הויכוח בגינו נשאר ישראלי מקומי.

ימים נוראים – 8 מינוס בסולם אורשר

רוצה לשתף ?