פלוריאן פון הנקל דונרסמארק, ממשיך ומחזק את המגמה המתפתחת בשנים האחרונות בקולנוע הגרמני להיוושע ולנער את האשמה התלויה מעל לפחות מאז ימי מלחמת העולם השניה. לאחר המחזור הראשון של “אשמנו”, באה הרוויזיה של “גם אנחנו סבלנו” וניסיונות להשוות את כאבם של הטורפים עם זה של הקורבנות. הניסיונות הראשונים, האינטליגנטים והמהוקצעים לחשבון נפש של תחיה מחודשת נעשו כבר בשנות ה 70 וה 80 בעיקר בסרטיו של פאסבינדר ובשנים האחרונות חוזרת התופעה בקולנוע רגשני ופשטני יותר המחפש חיזוקים בסיפורי אמת.
בביקורת שפרסמתי לפני כמה ימים על הסרט “שתיקה רועמת” של לארס קראומה כבר התייחסתי לתופעה. “גרמניה מביטה אחור אל ההיסטוריה שלה, גם לפרקים הפחות נעימים ויש לה לא מעט כאלה ועושה עליהם סרטים. אל הטיפול המתמשך בדברי ימי מלחמת העולם השניה שעבר כמה גלגולים – מהכאה על חטא ועד ליללות על המחיר הכבד ששולם בגינו, מחדירה עכשיו תעשית הקולנוע עוד ועוד סיפורים שעוסקים בימים שלאחר המלחמה ומציעה פרספקטיבה ביקורתית על המשטר הקומוניסטי הדורסני ושליחיו מן השטאזי, למשל וגם על היטמעותם של בכירים נאציים בממשלים החדשים הן במערב והן במזרח. רוב הסרטים נערמים לצריכה עצמית ולא חוצים את גבולות גרמניה המתאחדת ורק בודדים מצליחים להגיע גם למודעות בין לאומית. אנחנו זוכרים בהערכה סרטים כמו “להתראות לנין” של וולפגנג בקר או “חיים של אחרים” של פלוריאן הנקל פון דונרסמארק, בעיקר משום הנימה האירונית בה נעשו והכישרון והיכולת לעדן סיפור קשה למונחים אנושיים ובקווים של התבוננות מעמיקה”. מה שלא היה נכון, לפחות בטון הצדקני לסרטו של קראומה שמוכיח חוסר כשרון מתמשך.
ובכן, דונרסמארק חוזר בסרט נוסף בדיוק לאותם קווי מתאר, אלא שהפעם לאחר ההצלחה הפנומנאלית של סרטו הראשון, ואחרי שניסה כוחו בפלופ מיותר דובר אנגלית “התייר” עם ג’וני דפ ואנג’לינה ג’ולי, הוא מתקיף בגדול, גדול מאוד, גדול מידי. “יצירה ללא מחבר“, סרטו השלישי היא סאגה שאורכה הוא למעלה משלוש שעות הנמתחת מהימים של המשטר הנאצי ועד ימי הדיכוי של השלטון הסובייטי על מזרח גרמני ולבסוף מקפיצה את גיבורו גם למערב כדי למדוד את ההבדלים. הבסיס הוא סיפור חייו, מבוסס כאמור על מקרה אמיתי, של אחד הציירים החשובים של גרמניה בעת החדשה, גרהרד ריכטר והסרט נכתב בשיתוף פעולה שנפרם כאשר נפלו אי הבנות עקרוניות בינו ובין הבמאי. הצייר דרש טשטוש זהויות והבמאי התעקש על אוטנטיות יחסית. השינוי היחיד היה, לבסוף שינוי שמו של הגיבור שהפך מריכטר לקורט ברנרט.
בתחילת הסרט קורט הילד הקטן, בן 6 הולך עם דודתו האהובה והיפה למוזיאון בדרזדן הבנויה עדיין המציג אמנות דקדנטית אותה מנסה השלטון הנאצי למגר, בחינת ראה זה והחרם. הציורים התלויים על הקירות ובהם כמה מהיצירות הנפלאות, החשובות יותר של האמנות המודרנית דווקא מוצאות חן בעיני הדודה והילד והזיכרון הזה, כולל הרעיון שהיא נוטעת בנפשו “לא להסיט את המבט” נשאר חרוט על לוח ליבו. אבל הדודה על רעיונותיה החתרניים תעלם מהר מאוד מחייו לאחר שתוגדר כסכנה לטוהר הגנום הארי הטהור, בעקבות מצבה הנפשי המעורער. ולסילוקם של אלה, האחרים פגועי הגוף והנפש הגרמניים נועדה תוכנית אותנסיה 4T. גורלה של בת הדודה נחרץ לעיקור ואח”כ גם למשלוח למחנות השמדה ולתאי גזים, טכניקת חיסול המונית שהותאמה במעלה הדרך גם למיליוני יהודים ומתנגדים אחרים של המשטר הנאצי. על פרק זה בהיסטוריה הגרמנית מדלג הסרט בעצימת עיין, למרות המוטו “לא להסיט מבט”, זוכרים ?
את הדמות הדמונית בסרט מייצג הפרופסור קארל זיבאנד, גניקולוג ומנהל בית חולים לנשים, נאצי מושבע קשוח וקפדן שסיכת המפלגה התלויה על דש בגדו מסתירה לו את שבועת הרופאים. הוא זה שאחראי על גורלה המר של הדודה ובאורח פלא יופיע גם כדמות משפיעה בהמשכו של הסרט, וסיפורו יצטלב שוב בסיפורו של קורט הבוגר. כן, קפצנו שנים ועכשיו הילד בגר והוא סטודנט לאמנות באקדמיה המקדשת גם היא, תחת שלטון קומוניסטי מוקפד את אותם ערכים של גינוי המודרני והמשוחרר, אמנות המגויסת הפעם לטובת הרעיון הסוציאליסטי. והוא דווקא סטודנט מצליח שזוכה לקידום כשנבחר להיות זה שציור ענק שלו יתנוסס על קירות המוסד המובחר. כאן הוא יפגוש סטודנטית לעיצוב תלבושות והם יתאהבו ויהפכו לזוג. וכאן הוא יגלה כי אביה, שהחליף אדונים ומסתיר את עברו, נשאר אותו אדם באופיו וגם עכשיו הוא יכול להשפיע על גורל הגיבור ואהובתו.
בשלב אחרון יקפצו השניים למערב, רגע לפני הקמת החומה שהפרידה בין הגרמניות. ובמערב הוא יוכל להתחבר עם הרצון והיכולת להישיר מבט ולהתחבר עם האני מאמין האמנותי והאישי שלו. מסך.
הבעיה העיקרית של הסרט היא אורכו המוגזם שחושף את המגבלות שלו. דונרסמארק מנסה למרק את מצפונו הלאומי כאשר הוא מלחים שתי אידאולוגיות מנוגדות, הפשיסטית והקומוניסטית לתוך ישות טוטליטארית אחת שמשפיעה גם כאן וגם שם על חייו של הצעיר הגרמני ובעצם על המסכנים הנאנקים בלית ברירה תחת המגפיים של שלטון אכזר. נכון שלישות זאת היו נציגים שכפו את האידאולוגיות הנוראות וידעו להתאים עצמם לעידן המשתנה, אבל רוב השקט היה זה ששילם את המחיר. ואת המסר התת קרקעי הזה הוא מסווה בטיפול במקומה של האמנות. ממש כמו שעשה בהצלחתו הקולנועית הקודמת.
אלא ששם ידע דונרסמרק לשמור על גבולות ופרופורציות. כאן הכל נפרץ ומתארך, ומתייתר לפחות פי שתיים מהרצוי. עריכה מדויקת ועניינית יותר שהיתה מקצצת ומעצבת את הסיפור, משליכה ממנו הרבה שומן מיותר (וכמה וכמה סצנות סקס מתארכות ומתישות) היתה עושה טוב לכל המעורבים.
מילה על השחקנים. טום שילינג כקורט ברנרט מנסה לשמור על כבודו כשחקן ועל כבודה של הדמות אותה הוא מגלם. משא כבד שהוא מצליח, בנשימה כבדה להעמיס על כתפיו. פאולה ביר כאלי אהובתו ואח”כ אשתו היא צעירה מוכשרת, היום אחת הכוכבות העולות בשמי הקולנוע הגרמני והאירופאי, מפגינה גוף יפיפה ופנים רגישות, אולם גם היא נכנעת לגילום שיגרתי של אשת הגיבור. מי שמאכזב וברמות הוא סבסטיאן קוך, שהיה כוכב “חיים של אחרים” וכאן מתגלה במלא ריקנותו. הוא האיש הרע, הפרופסור זיבאנד והוא לא מפסיק לנסות לשכנע אותנו בכך. חד מימדיות, שאבלוניות וגמלוניות הן התכונות שהוא מניח בכמויות על המסך, תפקיד ללא שום ניואנסים. ומשום שדווקא הוא, כדמות המדלגת מקיצוניות פוליטית וקיומית אחת לשניה ומשרטט את הדרך שעשתה מזרח גרמניה לפחות בהתנערותה כביכול מהנאציזם, צריך היה להשפיע יותר על איכותו של הסרט. אבל זה לא קורה, למגינת ליבם של המעריצים.
“יצירה ללא מחבר” היא יצירה קולנועית של במאי ללא קנה מידה וצניעות שאינה ממוקדת דיה ומחטיאה את שתי מטרותיה. חשבון הנפש של הצייר עם האמת האמנותית שלו והחשבון של גרמניה עם עברה לא מצליחים לחצות את גבולות השאבלונה הסגנונית ולהשאיר איזה חותם של יכולת ואיכות. לא מפתיע לכן שגרהרד ריכטר, האמן האמיתי הביט אחורה בזעם.
יצירה ללא מחבר – 7 בסולם אורשר
Never Look Away