סוף השבוע השני בקאן מבשר את הפינאלה שתגיע בראשון בערב עם טקס הסיום והענקת הפרסים. באולמות יש כבר יותר אזרחים מתעניינים בקולנוע מאשר אנשי מקצוע, שרובם כבר בדרכם לפסטיבל אחר. עכשיו עת הסיכומים והניחושים. אבל אני לא – אני עדיין עם מה שהיה, טוב או הרבה פחות טוב. בעיקרון – הרוסים נצחו. לפחות בעיני.
במסגרת ההמולה במסיבת העיתונאים שהקדימה את הפסטיבל ובה הוצגה הרשימה של הסרטים המתחרים, לא רבים שמו לב להערתו של תיירי פרימו, מנהלו האנרגטי של קאן בשנים האחרונות בעיניין רמתם של הסרטים השנה. פרימו רמז , בכזה אנדרסטייטמנט, שלא תמיד הבמאים הגדולים ובעלי השם מנפקים סרטים ברמה המצופה מהם. וכך, מעשה שטן, או מקריות אכזרית, או סתם עונה שחונה, זה היה המצב עם רבים מהסרטים שהוקרנו במהדורה שהיתה צריכה להיות המפוארת, המהודרת והגאוותנית של חגיגות השבעים לפסטיבל הסרטים הגדול בעולם.
אז לא רק שהמייסטרים, ברובם איכזבו. לחוסר המזל התווספו גם רגעים מביכים של חוסר סדר, של איחורים בהקרנות, של חידושים מוזרים בהסדרים הקבועים, של בעיות הביטחון שהטריפו את המארגנים והכבידו על כל צעד ושעל ושל תחושה שהשנה המדרכות והאולמות היו דלילים יותר, מאוד דלילים יחסית לשנים קודמות.
קחו למשל את מיכאל האנקה. אחד הבמאים הגדולים של העשורים האחרונים שקטף בקאן כבר פעמיים את "דקל הזהב" הנכסף והפך להיות אלוהים של הקולנוע הצרפתי. האנקה בא הנה עם סרט חדש "סוף טוב" שעורר, כמובן ציפיות עד השמיים לפחות. סיפור על משפחה בורגנית מהמעמד הגבוה עם דמויות מגיל העשרה המוקדם ועד השיבה המאוחרת וכל אחד נושא עימו את שק המרורים שלו. לכאורע חומרים נפלאים לפיתוח, אך למעשה מחזור של רוב כתבי האנקה לדורותיו. במונחים של הגאון הקולנועי הזה, שאריות של קריירה, פיסות מתנפנפות ברוח של סיפור. הוא מצטט את עצמו באופן ברור כל כך עד שגם כאן ז'אן- לואי טראנטיניאן (הנפלא כשלעצמו) הוא אביה של איזבל הופרט (מתחילה להיות מנייריסטית) והוא מספר לנכדתו פנטיין הארדואן (ילדה יפיפיה שעוד נראה מן הסתם) את הסוד הנורא שלו איך חנק למוות מתוך אהבה את אשתו ושחרר אותה מסבל של שלוש שנים של מחלה נוראה…
לאנדרה טשינה הוותיק ערכו ערב מיוחד, הומאז' כמו שהצרפתים יודעים לערוך לגיבורי התרבות שלהם. טשינה בן ה 74 ביים כבר כשלושים סרטים למרכז העשיה של הקולנוע הצרפתי ועבד עם השחקניות והשחקנים הגדולים של הבד המקומי שכמה מהן הטריחו עצמם כדי לבוא ולהודות לו על שיתוף הפעולה. קטרין דנב, כמובן, אותה הזכיר במיוחד בנאומו מעל הבמה, איזבל הופרט, ז'ולייט בינוש, סנדרין קיברלן וכמובן כוכבי הסרט החדש שלו "שנותינו המטורפות" סלין סאלט ופייר דלאדונשאמפ. את הכבוד וההערכה באויר האולם אפשר היה לחתוך בסכין לפני ההקרנה, והכל התפוגג אחריה. הסרט המבוסס על סיפור אמיתי על עריק מהצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה שאשתו האוהבת מסתירה במרתף ומצמידה לו זהות נשית, והוא מתאהב במצב, בייחוד כאשר השניים עוברים לפריז הדקדנטית, הוא מיושן, מלוקק ובעיקר מאכזב.
ז'אק דואיון היה פעם במאי מעניין שפעל מחוץ למסגרת המסחרית של הקולנוע הצרפתי אבל החיים הארוכים בסצנה הקולנועית ו 45 סרטים דחקו אותו מידי פעם יותר ויותר אל הקונוונציה. בסרטו החדש "רודן" המבוסס על חייו של הפסל הצרפתי המפורסם ועל יחסיו המקצועיים-רומנטיים עם קאמיל קלודל הוא מציע זוית נוספת לסיפור שהרטיט את הסלבריטאות הפריזאית של סוף המאה ה 19 עם הדמויות ששמותיהם מפארים את הציורים היקרים מפז, היום, של גדולי האימפרסיוניסטים של הציור. הבעיה של רודן כאן – לעבור את ההתנגדות לפסל שהכין לדמותו של בלזק וגחמותיה המעצבנות ודרישותיה המוגזמות של קלודל. וינסנט לינדון, בדרך כלל שחקן נפלא (כמה דומה ליורם חטב שלנו..) נוהם לעצמו לאורך כל הסרט ואיזלה איגלין מעצבנת בתפקיד קלודל (כמה מזכירה פסיכולוגית ילדים אחת בשרות הציבורי…). אחד המבקרים הבריטיים סיכם נכון : הסרט כל כך רע שאפילו אי אפשר להרדם בו.
סופיה קופולה, הבת של פרנסיס פורד היא אורחת מאוד רצויה בקאן ואחת הבמאיות המעניינות של הקולנוע ההוליוודי. הטענה מסביב היא שאין הרבה, במאיות ז"א, והיא טענה צודקת שהזמן כנראה יביא לה מזור. אבל אם קופולה מציעה את סרטה החדש "הנקמניות" כמוצג משפטי במערכת הטיעונים להרחבת המעורבות הנשית (החשובה) בעשיה הקולנועית בכלל והאמריקאית בפרט, נדמה לי שזה לא הסרט הנכון. כאן היא מציעה עיבוד משלה לסרטו משנת 1971 של דון סיגל בכיכובו של קלינט איסטווד על פי ספרו של תומאס קולינן. האירועים מתרחשים בבית ספר לבנות בוירג'יניה בעת מלחמת האזרחים האמריקאית כשחייל מן הצפון, ינקי פצוע נמצא ליד שערי המוסד ונלקח פנימה כדי להצילו ולטפל בו. בנות הדיקסי החסודות של המוסד, עמוק בשטח מדינות הדרום והמנהלת שאיתן מתקרבות לחייל האוייב השבוי-נסעד וכל אחת מתחילה לפתח לגביו ציפיות וחלומות רומנטיים. במהלך הזמן החיים מתערבים בחלומות והמציאות מתהפכת.
קופולה יכולה היתה להציע זוית מרתקת, נשית לסיפור שבמקור היה גברי לחלוטין. לא רק הסופר, גם הצרוף של דון סיגל וקלינט איסטווד, שהוליד אח"כ את המיתוס על הארי המזוהם, שהלך להיות מלך מלכי המערבונים עשה את הסרט לשדה פעולה שהגבר שימש בו ככינור ראשון. והנה מגיעה במאית, אישה שיכולה להציע את ההדגשים שלה, את נקודת המבט האישית-נשית. אבל קופולה מטפלת בסיפור בגסות, בתפרים עבים, בסנסציוניות, עם חורים וחוסר הגיון של פיתוח העלילה, ועם חוסר יכולת לעצב נכון את הדמויות הנשיות בסרט. מה שהיה נפלא ב"אבודים בטוקיו" או ב"מארי אנטואנט", מתנדף כאן עטוף בזיוף וקרינולינות. ניקול קידמן, כריסטן דאנסט וקולין פארל לא יכולים לעזור. התוצאה מגוחכת, מאכזבת ודי משפילה. קריאות הבוז לא אחרו לבוא.
ובכל זאת כמה סרטים טובים עד טובים מאוד :
הבמאי היווני המיוחד יורגוס לנטימוס מציע כאן את "The Killing Of A Sacred Deer " שנקרא לו אולי "כצאן לטבח" המשפשף שוב את המוסר הישן של "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה". ושוב הצמד קידמן – פארל, אבל איזה הבדל בטיפול ובתוצאה המהפנטת על המסך. סיפורו של זוג בורגני, הוא מנתח מצליח והיא בעלת חברה רפואית ולהם שני ילדים טובים ומוכשרים. צעיר תמהוני מתחבר אל האב והופך להיות לו לצל, מתקרב איליו, מתיידד עם הבת המתאהבת בו ולאט לאט סוגר על המשפחה. זה נראה מוזר, זה נראה מאיים וזה ישלם בסופו של הסרט, המותח עד הרגע האחרון, את המחיר.
לנטימוס מציע תערובת של סרט מתח ואימה ומוסר המהוקצע לתוך מסגרת שנראית בתחילה מלאכותית. הדרך שבה הדמויות מדקלמות את הטקסטים שלהם, הצילום המדוייק, אפילו מלוקק והאוירה הקודרת המשתלטת עוד ועוד על הצופה. מהמם, מצמית, מקפיא, קידמן באחד מתפקידיה הטובים בשנים האחרונות והצעיר המסתורי – עדיין לא החלטתי מה תפקידו בכח. צריך לשוב לסרט. חייב לראות שוב.
הרוסים מביאים לפאר והבזבוז הראוותני, הדקדנטי של קאן את צער העולם שלהם. לראות את שלושת הסרטים משם שראיתי בפסטיבל השנה זה להודות לאבא שלי שהסתלק מהערבות הבוכיות עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת . על יצירת הפאר של זויאגינצב,"LOVELESS " כבר כתבתי במאמר קודם, אבל הסרט היה רק בקרוב של כאב, קושי, ביזוי אדם, שחיקה אנושית וקדרות קיום שבאה משם. מצטרפים לזה הסרט "CLOSENESS " של במאי צעיר, קנטמיר בלאנוב שזה סרט הביכורים שלו, סרט המוצג במסגרת "מבט מסויים". הסרט מחבר את האירועים בצ'צניה עם סיפורה המצמרר של משפחה יהודית בצפון הקווקז. אב, אם אח ואחות המנסים לחיות את חייהם בשקט ובצנעה. לאחר האירוסין של האח נחטף הזוג הצעיר והצורך לשלם כופר פורם את המשפחה המאוחדת והסביבה המעורבת בה היא חיה.
בלאגוב עוקב מקרוב מאוד אחרי הדמויות שלו, נכנס להם ולנו לנשמה בדילמות העיקריות שלהן, ביחסים המרתקים שבין אב לבתו, אם ובנה, הבת והחבר הנוכרי שלה, החיים בקן סגור והנסיונות לשמור עליו ובמציאות הנוראה החודרת מסביב, לעולם האמיתי ולזה הוירטואלי, הנשקף מהטלויזיה. שחקנים נהדרים ובראשם פנים מרתקות של דריה שובנר.
אבל השיא מגיע עם "יצור עדין", סרטו החדש של סרגיי לוזניצה, שעתיים וחצי של ניתוח ללא הרדמה במציאות של רוסיה המאכלת את יושביה חיים. יום אחד מקבלת האשה הצעירה, יצור עדין ואנקורי, הודעה כי החבילה ששלחה לבעלה, אסיר בבית הסוהר חזרה ללא דורש. היא מתגוררת בכפר נידח, כמעט ללא תושבים ומבקשת תשובה בסניף הדואר הקרוב מדוע חזרה החבילה. היא לא מקבלת תשובה ומחליטה לנסוע לבית הסוהר המרוחק לברר בעצמה. בדרכה, באוטובוס המקרטע, ברכבת העמוסה, בעיירה העלובה למרגלות הכלא היא פוגשת אזרחים כמוה, אבק אדם שהחיים, הכאב, חוסר ההתחשבות, הדיכוי המתמיד, הכתישה הקיומית והוודקה המשכרת הזורמת כמיים בעורקים ובהכרה הפכו לזבל אנושי שאיש לא לוקח יותר בחשבון. ביורוקרטיה דורסנית, אכזריות אישית, ניצול כלכלי, שחיתות וכוח הם לחם החוק בסביבה הזאת וכל דמות שהיא פוגשת מספרת את סיפורה. סיפור המצטרף לפסיפס בלתי אנושי, לגיהנום עלי אדמות. סרט נפלא ושחקנית אחת, וסילינה מקובצבה בלי מילים כמעט ועם פנים ועיניים ענקיות ובלתי נשכחות.
אם לא יהיו פשלות, ה"דקל" השנה יהיה רוסי. אבל אלמודובר, בראש חבר השופטים יכול להפתיע…