אנא השאירו את הטיפול במלודרמות ספרדיות לפדרו אלמודובר. הוא עושה את זה הכי טוב כי הוא פשוט מכיר את הסביבה, הנוהגים, הדמויות, הוא משם והוא טוב ביצירת עיקולים עלילתיים שחורכים לעיתים את הרגש. אסגר פרהאדי שמגיע בקפיצה מאירן עם הילה של גאון תורן וגורר אחריו שביס של פרסים מטעם האירועים הגדולים של הקולנוע העולמי מנסה לאתגר את פפה במגרש הביתי, אבל לפחות על פי "כולם יודעים" אפילו לא מצליח לטלטל את הכתר.
נכון ששני הבמאים הללו טובלים במלודרמה, כל אחד בטריטוריה התרבותית-קיומית שלו. ונכון ששניהם מיטיבים לעשות כשהם מפנים את הכישרון שלהם למציאות מוכרת להם. אבל כשפהאדי מנסה לשלוח זרוע ארוכה מידי לארץ לא נודעת לו, נגדעת גם היכולת שלו לאפיין דמויות באופן נכון, ומדוייק והוא נשאר מחליק על פני השטח במקום לחדור לעומקו. תאמרו – דילמות אנושיות מתקיימות היטב בכל מזג אויר ועל כל פני כל אזורי הזמן של הגלובוס. אבל בכל זאת תייר הוא תייר ועדותו היא עדות שמיעה ולא עדות אופי. כך פרהאדי במיטבו כשהוא בטהרן או בסיפורו של אירני בפריז. הרבה פחות משכנע במריבות אגרריות לצלילי הפלמקו.
השאלה הזאת, של במאי העוסק במלייה הרחוק מסביבת קיומו, או בכלל במאים שמנסים את מזלם מחוץ לארצם, בתרבות שונה, בשפה אחרת ובתוך עולם מושגים ומסורות, היא שאלה שקיימת מאז החלו במאים לפרוץ גבולות למחוזות שיכולים היו לספק להם תנאים כלכליים לעבודה. במאים אירופאים שהיגרו להוליווד, במאים מהמזרח שעברו לעבוד באירופה, חלק מסיבות כלכליות וחלק מסיבות פוליטיות רק מוכיחים שאין גורל אחד לכולם. אבל קשה יותר היה המעבר וההסתגלות לבמאים שכבר הגיעו לבגרות של עשיה בארצותיהם וניסו את מזלם גם בשווקים בין לאומיים. נכון שבמאים כמו פריץ לאנג, מורנאו, בילי ווילדר, היצ'קוק, מילוש פורמן ועד מישל גונדריי, רידלי סקוט, כריס נולן הצליחו להתאקלם בשיטה ההוליוודית, אבל ענקים כמו רוסליני, פליני, ברגמן, גודאר, פון טרייר ואחרים נכשלו ויש כאלה שאפילו לא ניסו.
את פרהאדי אנחנו מכירים כשהציץ אל מחוץ רשת בתי הקולנוע באירן וסרטו "פרידה" התפוצץ ברעם גשם של פרסים אל מודעות העולם כולו. הוא הוקרן בפסטיבל ברלין ב 2011, זכה שם בפרס "דב הזהב" והעניק לשחקנים שלו גם את "דב הכסף", ומשם להוליווד עם זכיה בפרס הגלובוס ולבסוף גם באוסקר כסרט הזר הטוב ביותר לאותה שנה. רק אז למדנו כי פרהאדי עשה קודם לכן 4 סרטים בקריירה שהחלה ב 2003. כבמאי VIP הוא לא התקשה לצלם בפריז את "העבר", סרט שהיה כמו פרק ב' של "פרידה", חזר לאירן עם "הסוכן" ועכשיו הוא מחפש מזלו בספרד עם "כולם יודעים", מצוייד בזוג השחקנים הכי בולט של חצי האי האיברי – פנלופה קרוז וחבייר ברדם ובשחקן החיזוק הפופולארי ביותר של הקולנוע הדרום אמריקאי ריקרדו דרין. איזה איתרוג…
הבעיה היא שזה לא כל כך עובד. פרהאדי מנסה להתאים למזג הלאטיני את התבנית שלו שכולה דרמה משפחתית ואישית תוך נסיון להתרכז בעיקר בדמויות המוליכות את העלילה ולהביא אותן לרגעי קיצון. אבל אם בשלושת הסרטים הקודמים שלו הדמויות היו בעיקר בני המעמד הבינוני על סף הבורגנות הקטנה, כאן הוא נתקע עם סולם מעמדי אחר לגמרי. משהו שבין בעלי קרקעות שאיבדו את אדמתם לבין פועל שקנה את האחוזה ועכשיו מנהל אותה. זהו תחום השיפוט של קרלוס סאורה, כשמדברים על במאים ספרדים קנוניים והאירני לא מצליח לחדור פנימה, למרות כוונותיו הטובות. גם כאן כמו בסרטים הקודמים לתוך הסביבה שרק ניצרה זעירה מונעת בה פיצוץ חודר אלמנט שמפעיל את המערכת ומתחיל לסובב את מחול השדים שהיה כלוא ממילא בבקבוק.
כאן זה קורה בכפר קטן טבול בכרמים פסטורליים איליו מגיעה לאורה, בתה ובנה כדי לחגוג את חתונת אחותה. לאורה גדלה בכפר אולם נסעה למרחקים ועכשיו היא נשואה לאלחנדרו ומתגוררת בארגנטינה. אהובה משכבר הימים פקו נשאר מאחור והיום הוא נשוי לביאה ומטפח בבעלותו מחצית מכרם ויקב שהיה שייך בעבר למשפחתה של לאורה. פקו היה פועל בחוות משפחתה של לאורה וכשהיא היתה זקוקה לכסף קנה את חלקה של המשפחה במחיר נוח לו. דמויות נוספות בסביבה הן אבי המשפחה הזקן הנרגן שלא שכח לפקו ומשפחתו את הגזלה, לדעתו של אדמתו וברגעים של שכרות מתפרץ על כך לא אחת, אשתו, האחות הבכירה ובעלה והמשרתת הפרודה מהגבר שלה.
פרהאדי מעביר רגעים רבים בשליש הראשון של הסרט כדי לשרטט עבורנו את האווירה בה מתרחשות העלילה והתפנית הדרמטית שתסובב את הסרט ותהפוך אותו על פניו. במהירות רבה הוא חולף בתוך הפולקלור המקומי. נקודת מבט של תייר, לא לשכוח. ורק כאן יקרה המעשה שישנה את האווירה. מכאן יהפוך הסרט למותחן שבו מנסה החבורה לפתור את המשבר המתפתח, פתרון שבו תופר ההרמוניה המלאכותית ותתברר אמת שהוסתרה שנים, למרות ש"כולם ידעו".
נכון שפרהאדי מיישם אלמנטים של מתח גם בסרטים הקודמים שלו, בייחוד ב"הסוכן", אולם כאן הוא מסובב את העלילה כולה מסביב לפתרון הבלשי עצמו וראה זה פלא – זה לא כל כך מעניין, בסופו של דבר. הבמאי שהחוזקה שלו היא בשרטוט אמין ומדויק של דמויות, בהתנגשות שלהן ובהטלת הצורך להזדהות עימן, זאת או אחרת על הצופים מנסה למשוך את השמיכה גם לכאן. אבל זרותו לסביבה מונעת ממנו לגעת ממש בעצבים החשופים. המפלט הפשוט והמהיר ביותר היא השבלונה ואכן מירב הדמויות מחליקות מהר מידי לאיזורים של הצפוי והמוכר וזה הרי סם מוות למותחנים.
העלילה המבולבלת מידי, מתפתלת סביב הדמויות הרבות שאינן מאופיינות דיין (וחלקן גם לא ברור מה תפקידן במערכת המשפחתית) והזנב המתנפנף של הסיפור מפריע להליכה איתנה בין האירועים. נכון שהשחקנים – הקרם והשמנת של הקולנוע הספרדי מספקים ברוב המקרים את התמורה ומנסים לעבות את מה שנראה על המסך, אבל לא תמיד יש להם עם מה לעבוד. המצלמה של חוזה לואיס אלקיין שעבד עם אלמודובר יודעת להעביר את הניחוח של הפרובינציה הספרדית והמסורת אבל העריכה חסרת האחידות של היידאה ספיארי מותירה תחושה של סרט ארוך מידי ולעיתים גם לא נהיר.
נכון שהציפיות גבוהות מסרט עליו חתום במאי נפלא שהוכיח את עצמו כמו פרהאדי, שאחד החובות שאנו חבים לו הוא ההכרות שערך לנו עם היום יום באירן והיכולת שלו לפוגג את הדמוניות בה משרטטת ההנהגה שלנו את החיים שם. ואולי כגודל הציפיות כזאת היא גם האכזבה המסוימת. אבל, עדיין "כולם יודעים" הוא סרט מהוקצע, עם כמה רגעים מעניינים המאפשר התבוננות נטולת שיעמום. אבל הוא לא מבריק ואינו מרטיט ולא נוגע ללב. נקווה שזאת רק חופשה קצרה שנטל האמן מהמוזה המהפנטת שלו. מגיע לו.
"כולם יודעים" – 7 בסולם אורשר
Todos lo saben