"כריסטופר רובין" – מה קרה לילד ?

נחמד. לא פחות ולא יותר, "כריסטופר רובין", סרטו של הבמאי מארק פורסטר בהפקת אולפני "דיסני" הוא בהחלט סרט נחמד. מיושן ומעט מגושם בפינות, סרט שנכנסים ויוצאים ממנו בלי תחושת תסכול מרירה, אבל גם בלי חיוך מרוח על הפנים. אולי רק עם דחף שיכול לפוג בהמשך לחזור ולקרא את הספרים המקורים של א.א מילן על עלילות להק הבובות של בנו כריסטופר רובין שהפכו להיות דמויות אנושיות כל כך, מתוקות ואולי גם מכילות כל כך. שלא כמו הסרט שהוא, בסך הכל נחמד. לא יותר לא פחות.

בניגוד למה שהיה מצופה מדיסני במקרה הזה, לאחר גרסה מצויירת באמתחת לטלטל שוב את סיפורי החורש של אסקס ולהפוך אותם לחזיון דיגיטאלי ענקי וולגארי וצעקני, חמדת עיין לכל זאטוט בחופשה, הם מפקידים את הסיפור בידיו של במאי בינוני שיורה סרטים בתפזורת. ז"א אין לו סגנון ייחודי לפורסטר ואסופת הסרטים שהשאיר מאחוריו עד עכשיו מוכיחה על חוסר עקביות בולט. לצד "קוונטום של נחמה" (הפרק שלו בעלילות בונד) ו "מלחמת העולם Z" למשל הוא הניח לפתחנו את "למצוא את ארץ לעולם לא", "רודף העפיפונים" ו"מעבר לכל דמיון" מה שיכול להוכיח אולי על מנעד רחב של התעסקות, אבל גם על שטחיות נילווית. מה שבולט בבחינה נוספת של האוסף זה שיש לו חיבה מסוימת לחומרים שעוטפים את עולם הספרות.

פורסטר מחליט לעשות צעד אחד לפחות קדימה ובמקום לשעבד מחדש את היכולות הדיגיטליות והפעלת לחץ על מחלקת ה CGI תוך כדי הוספת שירים כדי ליצור את "פו הדב – המחזמר" (להלן רעיון להוליווד…), הוא הולך על סיקוול במתכונת הוותיקה של אגדת ילדים בסגנון השמרני. אבא, אמא, ילדה קטנה, חסך הורי ומשפחתי, חברים קטנים וקסומים, הסתבכות עלילתית ולבסוף הכרה בטעות, חזרה בתשובה וכולם הולכים לשבת ליד הים מול השקיעה. כמובן שיש גם אנימציה ממוחשבת, דיסני אחרי הכל, אבל היא עדינה, רכה ונעימה ללטף. ממש כמו הבובות שוודאי ימכרו במקביל.

הכרוניקה יודעת לספר על יחסים קשים שבין הסופר מילן ובנו, הילד שמסביבו ניטוו סיפורי פו וכריסטופר, ופורסטר לא מנסה אפילו לחזור ולעיין באמת המרה שליוותה את היצירות הספרותיות הקסומות הללו. כאן הוא פונה אל האגדה וטווה סיפור המבוסס על עובדות אמיתיות, אבל רחוק מהן באותה עת. ובאגדות כמו באגדות, אין סיפור בלי מוסר השכל וגם כאן אנחנו נשלחים, שוב, מבוגרים מרובעים וטרודי פרנסה שכמונו לבדוק מה קרה לילד החולמני שבנו. לאן ומתי הוא נעלם עם התקוות, החלומות, התמימות, האנושיות וטוב הלב שלו. או כמילות שירו של אהוד מנור "מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים, שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים, שספר כל נמש חרש ובחול נרדם – מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם ?".  האם הדי.אנ.איי הזה נמחק או רק נדחק לחלקים מרוחקים ונטושים של הקיום שלנו שאותם אין לנו זמן לבקר בגלל לחץ בעבודה ונגישות הבוס.

ובדומה לפיטר פן ב"הוק" של ספילברג, הילד הנצחי שגם הוא התבגר גם כריסטופר רובין היה לאיש והשאיר מאחוריו את עולם הילדות.  עבר לעיר הגדולה, פגש צעירה והלך למלחמה וחזר כדי לזכות ולראות את בתו הקטנה ולחפש ולמצוא עבודה והיום במקום להשתובב בין עצי חורש עם וויני פו, טייגר, אייה, קנגה ורו צמד הקנגורוס , חזרזיר, ארנב וינשוף הוא מנסה לקדם מכירות של מזוודות בעולם שאחרי מלחמת העולם השניה. עולם שטיולים ושימוש במזוודות הוא לא כוס התה השימושית שלו. להתראות התמימות, שלום לך המציאות המתנפצת.

פו, מצידו גם הוא עובר רגעים קשים. הדובון המתוק, השמנמן, טוב הלב וחובב הדבש, מופנם ואסרטיבי הרבה פחות מבן דודו הצעיר פדינגטון, מגלה שגם עולמו השתנה במהלך הזמן. הדב שהמסר שלו לחיים הוא, לפחות על פי ד"ר חיים שפירא "האומץ להיות מי שאתה" קם לבקרים מעובי ערפל ומגלה שהחברים לא תמיד בנמצא. רק מפגש מחודש עם הילד כריסטופר החבוי עדיין במר רובין יוכל להחזיר את הקשר המיוחד של ידידותם משכבר הימים. והסרט שולח אותם למפגש כזה, בין מציאות לדמיון, מפגש שאינו מסוכן מידי, נועז מידי, משהו שלידו אפילו חילוץ משפחת פון טראפ של "צלילי המוסיקה" נראה כמו מעשה רמבו או לצורך העיניין, ג'יימס בונד.

נדמה שפורסטר ניסה לשוות לסרט גוון ארכאי למדי כשהוא בוחר את כל המרכיבים על המסך. המקום – לונדון של פוסט מלחמה גדולה, הדמויות רוויות נוסטלגיה, הסיפור לא מנסה באמת להרעיד נימי מתח או חרדה על עצבינו, הצילום למרות השימוש באנימצית מחשב שמרני וצפוי, העריכה בהתאם. הכל זועק כאן בינוניות חביבה שלא מרטיטה דבר ומחליקה בלי לעשות גלים אל ההבנה שלנו ש"המשפחה היא חשובה מכל" וש"החיים תחת השמש קשים מספיק, ואל לנו להאשים את עצמנו".

הדמויות חביבות, הדיבוב שלהם נפלא – אני ממליץ תמיד לראות את הגרסאות המקוריות ולא את הדיבוב המקומי, לא חשוב מי עושה את זה, הנוכחות של השחקנים בשר ודם נעימה – יואן מקגרגור כמר רובין, היילי אטוול כאשתו וברונטה קרמייקל כבתו, והטקסטים יש בהם משהו מקסם המקור של מילן. משחקי מילים שנושאים הרבה הנאה למי שמלהטט בהם.

שפירא, אחד הפרשנים הייחודיים, המרתקים והמשעשעים לדמותו של פו מגדיר אותו כ"נשק יום הדין נגד מצב רוח רע". לא יודע אם הסרט כאן הוא אמנם סוג של פצצת אטום. נגיד, אולי נפץ רעשני.

"כריסטופר רובין" – 7 בסולם אורשר
Christopher Robin 

רוצה לשתף ?