סופרמן–כריסטופר ריב מעופף מעל ניו יורק ומצליח לתפוס את המסוק שגלש מגג אחד מגורדי השחקים ולערסל בזרועותיו באוויר את לויס-מרגוט קיידר שלו כשהוא אומר "זה בסדר, אני מחזיק אותך" והיא מתפלצת "כן, אבל מי מחזיק אותך?". איירון מן –רוברט דאוני ג'ר מעופף בחליפת השלד החיצוני שלו כדי להילחם באויבים ששולח אובדיה סטיין-ג'ף בריג'ס מולו ולחזור בשלום לפפר פוטס-גווינית' פאלטרו. מרטי מקפליי-מייקל ג'יי פוקס מתניע את מכונית העל הדלוריין שבנה עבורו דוק בראון-כריסטופר לויד כדי לעבור בה בין הזמנים מהווה לעתיד ולעבר ב"בחזרה לעתיד". אידי-שילה הנקוק , גברת חביבה בעשור התשיעי לחייה מצליחה לסיים טרק קשה במיוחד על הר תלול במיוחד בסקוטלנד רק כדי להוכיח ש"לעולם לא מאוחר מיד".
להלן ארבע דוגמאות שלא יכולות היו להתקיים אלמלא הגיע הקולנוע על אמצעיו התומכים, בעיקר צילום מחשב ועריכת דילוגים והניח את האגדות הבלתי ריאליות הללו בפנינו. נכון ששלוש הדוגמאות הראשונות כולן שייכות לעולם הקומיקס וההרפתקאה המדעית-בדיונית בעליל ואילו הדוגמה האחרונה אמורה להיות משל ריאליסטי על הזיקנה, שהיא מהלך מנטאלי יותר משהיא עיניין פיסי, אבל בכל זאת יש גבול…
יש לי סימפטיה גדלה והולכת, ככל שאני מתקרב לגיל המטרה, לאנשים מבוגרים מאוד שיוצאים למאבק ראש בראש עם מגבלות הגיל שלהם. הסימפטיה גוברת כאשר למסע האתגרי, הנקמה שלהם בבגידה המתקדמת של הגוף מצטרפים נציגים רעננים של דור צעיר יותר המגלים יכולת ויתור על מנעמי החיים הצעירים שלהם ומוסיפים תושיה לדמות הבוגרת בדרכה אל ההוכחה שכוחה עדיין במותניה. הבעיה היא שלא רק אני מגלה את האמפטיה למצב חברתי נדיר כזה, גם לא מעט במאים מחליטים לנצל את הסיטואציה ולספר יותר ויותר סיפורים שלכאלה על חיבורים שכאלה. הסבא-סבתא והנכד-נכדה.
בעיה נוספת היא שככל שעולה גילו של הגיבור הקשיש, האמון שהפרויקט שבדרך הוא אפשרי מתכווץ והולך, שלא לדבר על העובדה שלשחקן או לשחקנית המדוברים באמת קשה לעמוד במעמס הגופני הדרוש. וזה ממשיך ונעשה בלתי אמין כשאנשי יחסי הציבור מנסים לספר לך, ברצינות שהאדון/גברת החביבים כל כך שעל המסך אכן עשו את הדרך בעצמם.
סימון הנטר, במאי שעשה קודם שני מותחנים בלבד, אחד עם טעם של סרט אימה והשני עתידני, פרוייקטים שלא הותירו חותם מרשים, מחליט לשנות כיוון ומגיש כאן דרמה פיוטית שמציעה תפקיד ראשי ויפיפה בעיקר לנופים של סקוטלנד מכורתו. את האהבה הניגרת מכל פריים ופריים כאן לסביבה הפראית, ההררית, חרוצת המפרצונים והאגמים התכולים אי אפשר להחמיץ. להלן עוד אחד מאותם סרטים המשמשים כסוכני נסיעות שמתסיסים את בלוטות החשק לקום מיד לאחר ההקרנה ולרוץ לקנות כרטיס טיסה לחבל ארץ מרתק ויפיפה זה בקצה הצפוני של בריטניה.
וכדי לתור בארץ וללכת בה הוא מוציא משלוותה אלמנה בת 80 פלוס, מיד לאחר מותו של בעלה הנכה אותו סעדה במשך 30 שנים אבודות מבחינתה שמחליטה למצוץ את טיפות הכיף, אולי האחרונות שיזמנו לה חייה. להגשים הבטחה שלא קוימה ללכת בדרכו של אביה ולטפס אל פסגתו של ההר הגבוה בסביבה שצוקי גרניט מקיפים אותו. ממש עד הלמעלה למעלה, עד האבנים האחרונות לפני האלוהים.
הכירו את אידי שבתחילת הסרט כמעט ונדונה להרקיב במוסד גריאטרי אבל התחמקה מגורל אכזר זה, מצאה את חבילת המזומנים שהמתינה במסתור, ארזה מזוודה ותיק גב ויצאה מלאת חשש וחוסר ביטחון לדרך צפונה. ברכבת היא נעצרת לפשפש בהחלטה האינסטינקטיבית, אחרי הכל מילדות לא תירגלה עצמאות ומבינה את גודל החוצפה לצאת אל מול יכולות גילה המתקדם. אבל הרכבת מתחילה הליכתה ואידי, כאילו באל כורחה יוצאת לדרך לכיוון אינוורנס.
כך מתחילות עלילות אידי וההר הגדול, סיפורה של אשה נחושה ועקשנית ששום סלע, גשם, אגם או צחוקם הלעגני של כמה פוחזים לא יטה אותה ממטרתה. הוסיפו לזה צעיר מקומי חביב שמתחיל את מערכת היחסים הדו-צדדית עימה על צד שמאל, צעיר שמכיר את הסביבה ויודע את הקשיים ומדריך אותה בדרך אל הפסגה, והרי לכם סרט שמטרתו להעלות חיוך של הומניות מציפה במהלך כל הסרט.
הכל יכול היה להיות אכן כזה, אם היה הסרט אמין, אבל הוא פשוט לועג להגיון. שילה הנקוק בתפקיד הראשי גם היא כבר בת 87, חביבה מאוד ומשתדלת מאוד, אבל איש לא ישכנעני שאכן היא עברה ללא עזרה מידידיה הבמאי ויותר מכך הצלם ובעיקר העורך את כל הדרך. כמו זינקה כאיילה שלוחה על כל המהמורות. ואכן הסרט כולו מלא בקפיצות ובניתורים מאתר לאתר, מרגע אחד לשני, ממבצע פיסי אחד למשנהו. וזה כולל את עליתה צפונה, את המפגש עם ג'וני-קווין גת'רי הרענן, את ההכנות והאימונים שלהם הכוללים הליכות ארוכות בשבילי ההרים, נסיעה על אופניים, חתירה בסירה באגם, הקמת אוהל ללינת לילה, ואח"כ את המסע שלה, לבדה במעלה הטרשים התלולים. זה נראה כמו בקרוב אחד ארוך ומתמשך שמביא בפנינו רק את השיאים, את תחילתה של סיטואציה ואת סופה. גוף הסיפור חסר לכן הסיבה להתכנסותנו מול המסך משאירה סימן שאלה גדול.
ולכן אין הבדל, לפחות כשמדובר באמינות בין "סופר מן", "איירון מן", "בחזרה לעתיד" ו"לעולם לא מאוחר", כולם אירועים בלתי מציאותיים, בלתי אפשריים שנסמכים על הרצון הטוב של הצופה. איך היא הצליחה, לבדה בסירה באמצע האגם ואחרי שמשוט אחד נפל למים, לחזור למלון בשלום ? איך הצליחה לקפץ מעבר לחומת הסלעים האדירה המתרוממת הישר אל השמיים ולהגיע אל הפסגה ? איך עברה בלא פגע את ליל הגשם הנורא לאחר שהאוהל שלה עף ברוח ? האלוהים בא כנראה מן המכונה כדי להושיט יד אוהבת…
ולכן, למרות החיבוב האינסטינקטיבי לגברת ולמוטיבציות שלה, לבחור הצעיר לטוב ליבו ולחוש האחריות שלו ולמרות הדחיפה להגשמה עצמית בכל גיל ובכל מצב ולמרות הקריאה לשיתוף פעולה פורה בין דורי ולמרות ההרים המקסימים של סקוטלנד, הסרט מותיר טעם של מניפולציה רגשית די רדודה. כי צריך להאמין בשביל לאהוב והנטר לא עוזר לנו להאמין שהסיפור שלו אפשרי. ואגדה, זאת בוודאי לא.
לעולם לא מאוחר – 7 מינוס בסולם אורשר
Edie