אחרי שבשבוע שעבר עלה על המסך שלנו הסרט "אור ירח" המועמד רב המועמדויות לזכות בפרס האוסקר המתקרב מגיע השבוע סרט נוסף המתחרה על התואר, גם הוא עוסק בסיפורם של שחורים באמריקה בטעם חריף של תקינות פוליטית. "מאחורי המספרים" הוא סרט בסגנון החלום האמריקאי, כלומר יש טובים ויש רעים ולא קשה להחליט בניהם. הוא המספר את סיפורן המלוטש של שלוש נשים אפרו-אמריקאיות ששברו בתחילת שנות השישים את כיפת הזכוכית העכורה של אפרטהייד, לפחות בנאסא ועזרו לג'ון גלן, האסטרונאוט הראשון שהקיף בחלל את כדור הארץ, להכנס להסטוריה. 8 בסולם אורשר
בסצנה אחת, כבר בתחילתו של הסרט מציע לנו תאודורה מלפי, במאי "מאחורי המספרים" את הקשר שבין גזענות ללאומנות לפחות כפי שבאה לידי ביטוי באמריקה של ימי ההפרדה הגזעית בשנות השישים וכנראה מרימה ראש גם שם בימים אלה.
שלוש נשים שחורות תקועות ליד מכונית השברולט הדמומה שלהן על כביש כפרי בוירג'יניה. עוצרת מכונית משטרה והשריף (או סגנו) דורש בחשדנות מהולה בדחיה את התעודות. אחרי דין ודברים שיכול בקלות להסתיים באלימות מצידו של איש החוק ובבילוי לא נעים בכלא הפרוורי מציגה אחת הנשים את התג שלה ומציינת שהן עובדות של נאס"א בדרך לעבודה.
"לא עלה על דעתי שהם שם מעסיקים (שחורים)…" נשנק השוטר. "כן, יש כמה נשים שעובדות בתוכנית החלל אדוני השוטר" ממהרת אחת הנשים השחורות לסיים את המשפט. הם מדברים על אותה תוכנית חלל שמטרתה להאיץ את האמריקאי הראשון לחלל אל מול הרוסים שכבר העלו לשם חללית עם בעל חיים ואפילו את יורי גאגרין הקוסמונאוט הראשון שנורה לחלל וחזר בריא. הסובייטים מנצחים במרוץ וצריך לעשות הכל כדי להשיב את הגאווה הלאומית יודע השוטר. "אז לפחות מה שאוכל לעשות זה ללוות אתכם בדרך לשם" הוא אומר. הסצנה מסתיימת בתמונות משעשעות של ניידת משטרה דוהרת ואחריה מכונית עם שלוש נשים שחורות כשאחת מהן מכריזה בקלוז אפ מודגש "מכונית עם שלש כושיות הרודפת אחרי ניידת של שוטר לבן בכביש ראשי ב1961, זה נס מזויין"…
לרגע הזה מתלווה סצנה נוספת שבתחילתה מתפרץ בכעס המדען הראשי של סוכנות החלל כשאינו מוצא ליד שולחנה את אחת משלוש גיבורות הסרט, המתמטיקאית השחורה שחישוביה מנצחים את אלה של מחשב ה IBM הגמלוני הראשון שמוכנס לסביבה. הוא נזקקק לה בנסיונות לפתור בעיה לא שגרתית שצצה, אחת מיני רבות. "היא יצאה לשרותים" אומרים לו. "כמה זמן לוקח לך להיות בשרותים" הוא זועק עליה לעיני עשרות המדענים הלבנים הנוכחים בחדר. ואחרי שהיא מתפרצת עליו ומודיעה שכדי להתפנות היא צריכה לרוץ, על עקבים ובגשם למבנה מרוחק מאוד שרק בו יש בית שימוש לנשים שחורות, הוא – במחווה מרגשת עוקר את השלט מעל השרותים בבנין, שלט המגדיר את חדר הנוחיות ללבנים בלבד. "בנאס"א לא יהיה הבדל בין שחורים ללבנים" הוא קובע.
כמו בתוכנת ניווט שבה אנחנו מציינים את נקודת המוצא, את המטרה וכמה "נקודות עיניין" שברצונינו לעבור בדרך, כך גם סרטו של מלפי מתפתל בדרך אל ה"האפי אנד" המאיר את כל סיומי הסרטים התלויים בחגורת האליפות משובצת היהלומים של החלום האמריקאי. הטריק הוא מהמשופשפים בסביבה – להתחיל כמה שיותר נמוך ולהגיע כמה שיותר גבוה ובדרך לשחרר כמה שיותר נורים של רגש כדי "לאסוף את הדמעות". הדמעות של כאב, הזדהות והתרגשות. כאן זה מתחיל עם שלוש נשים שחורות באמריקה השקועה עדיין במדמנת האפרטהייד, שנים אחרי מלחמת האזרחים וימים ארוכים לפני הענקת זכויות האזרח בדרום ומסתיים בניצחון הכפול ששבר את כיפת הזכוכית העכורה – גם על תפקידם ומעמדם של השחורים, אך גם על מעמדן ומקומן של הנשים בחברה. השמחה רבה הרבה יותר כשמדובר בשילוב קטלני של שני הנושאים, גם וגם.
קתרין גונסון (טאראי פ. הנסון), דורותי ווהן (אוקטביה ספנסר) ומרי ג'קסון (ג'אנל מונאי) הן שלוש נשים אינטליגנטיות החיות בשכונת שחורים וירג'יניה בשנות השישים באמריקה הגזענית, בודאי במדינות הדרום. ימים של הפרדה באוטובוסים, ימים של הפרדה בשרותים, במקומות ציבוריים, ימים של הפרדה במקומות העבודה ובודאי בתפקידים. שלושתן עובדות בסוכנות החלל בתפקידים זוטרים כשהאופציה לקידום סגורה בפניהן. רק המקרה והצורך והיוזמה (החוצפנית במונחים של אותם ימים ואותה סביבה) , חומרים הכרחיים בתפריט של החלום האמריקאי מוכיחים את כשרונותיהן והן זוכות להשתלב במערך סקסיסטי, גברי ולבן עויין.
התרומה שלהן לפתרונות שהביאו לבסוף את אמריקה להובלה במרוץ החלל שהכריז עליו קנדי היא כנראה עובדה, אבל מרפי בדרכו המלודרמטית מביא אותה לקיצוניות נראטיבית שאולי מטשטשת מעט את קושי המאבק וצובעת אותו בוורוד מתקתק. הלבנים ה"רעים" – החל מראש הצוות המגולם ע"י ג'ים פארסונס (הוא שלדון קופר של "המפץ הגדול) שלא מתרחק כאן מאוד מדמותו הטלויזיונית המוכרת דרך כריסטן דאנסט בתפקיד מנהלת כוח האדם, הם "רעים" רעים למרות שהם מתנהגים "כמקובל" באותה תקופה. ו"הטובים" טובים – כך קווין קוסטנר הבוס הגדול וכך כמובן שלוש הנשים ההופכות לגיבורות עממיות בחסות הטיפול שהן מקבלות כאן. המאבק, לפחות על אמפטית הצופים, מוכרע בנוק אווט.
מלפי סובב כבר שנים רבות בהוליווד כמפיק, תסריטאי, והוא גם ביים סרט ארוך אחד עד כה "וינסנט הקדוש" עם ביל מורי בתפקיד הראשי. השנים של פרקטיקה הוליוודית לימדו אותם שם משהו, לפחות את הצורך בעירוב של המלודרמטי בקומי ובדרמטי וכמו ב"וינסנט הקדוש" כך גם כאן הוא מציע את החומרים הללו שכשהם אפויים היטב, תמיד יפעילו את בלוטות הרגש שלנו. הדרמה שלו המבוססת על מקרה אמיתי, כנהוג בהוליווד של העת האחרונה נסמכת, כמו בסרטו הקודם על משחק מעולה ואמין, על יכולת לנצל מצבים ולסחוט אותם עד טיפת הסנטימנט האחרונה והעיקר – לסמוך על הפטריוטיות האמריקאית שתחליק את הבקעים הנאטיביים ואת פשטנות הטיפול. הבחירה, לאחרונה בטראמפ – כן, זה מגיע גם הנה, והמועמדות לאוסקר רק מוכיחים את צדקתו. בשבילנו זאת עוד אגדה אורבאנית עם טיפה של הסטוריה ואולי קצת מוסר השכל באשר למוסריות העולם ו"נאורותו".
"מאחורי המספרים" – 8 בסולם אורשר.
HIDDEN FIGURES