הקולנוע האמריקאי חוזר לאחרונה אחור ובוחן באמצעיו רגעים היסטוריים שבהם נוצקה מציאות כואבת שמוטחת עכשיו בפני החברה רבת הגוונים של ארצות הברית של אמריקה. רק לפני כחודשיים הוקרן במסגרת התחרות בפסטיבל קאן (ויגיע כנראה באיזה שהוא שלב לארץ) סרטו של הבמאי ג'ף ניקולס "LOVING ". זהו סרט המחזיר אותנו לסיפור אמיתי שהתרחש בוירג'יניה המערבית של שנות החמישים, לא רחוק מוושינגטון הבירה, ארץ שחוקי ההפרדה שלה אסרו קשרי נישואין בין אדם לבן לשחורה, כמו במקרה של אדון וגברת ריצ'ארד ומילדרד לאבינג, הזוג המעורב הראשון שהכריז ונאבק על חוקיות נישואיו ב"דיקסי" הגזענית ושילם על כך מחיר גבוה.
הטענה של השופט המקומי בגינה נשלחו השניים למאסר היתה שאלוהים פיזר את הגזעים בין היבשות בכוונה ברורה להפרידם ולכן זוגות מעורבים וצאצאיהם הם מעשה בגידה באל. וזאת כמאה שנים אחרי תום מלחמת האזרחים וביטולה של העבדות. המאבק על זכויות אזרחיות שוות וזכות הצבעה הגיע מאוחר יותר. הסרט עוקב כצפוי אחרי הנסיונות של בני הזוג לחיות יחדיו, ברדיפות של השריף הגזען המקומי, בעזיבה שלהם את עיירת מגוריהם וחייהם בעיר הגדולה, בהתערבות עורכי דין מוכשרים ומקושרים ובהבאת העיניין להכרעת בית המשפט הפדראלי העליון בוושינגטון. כל כך צפוי, כל כך לא מקורי…
עכשיו מגיע אל מסכנו סרט נוסף העוסק בשאלת היחס לאחר, אבל משיק ומערב את השאלה הגזענית גם בשאלה הסוציאלית של ניצול מעמדי של איכרי הדרום האמריקני הדלים ע"י החוואים הגדולים והחזקים מהם כמשל על הניצול המתמשך של בעלי היכולת את הנדרסים על ידם. "מדינת ג'ונס החופשית" של הבמאי גארי רוס הוא עוד נסיון קולנועי המהלך בעקבות מקרה אמיתי שהתרחש בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית, אמצעי נוסף לבדיקה סוציאלית ומוסרית של המראות הנשקפים היום ממסכי הטלויזיה – מסיפור הירי על שוטרים ועד סאגת טראמפ.
"מדינת ג'ונס החופשית" היתה טריטוריה מצומצמת של מחוז אחד במיסיסיפי, שהכריזה על עצמה כחופשית, תקועה כעצם בגרונה של הקונפדרציה – אוסף של 11 מדינות בדרום ארה"ב שתמכו בעבדות מסיבות כלכליות בעיקר. הן הכריזו על פרישה מהממשל הפדראלי ויצאו למלחמה על עמדותיהן אלה מול 20 מדינות בצפון ארה"ב. העילה היתה הכרזתו של הנשיא המכהן אברהם לינקולן על ביטולה של העבדות שהיתה הכרח לחוואים העשירים לשם עבודה זולה בשדותיהם. על הקמתה של מדינת ג'ונס החופשית הכריז נוטון נייט, חייל הקונפדרציה שהסתלק משדה הקרב הנורא כדי להחזיר הביתה את גופתו של נער צעיר שנהרג לו בידיים, וראה את המצב העלוב של האיכרים הזעירים שרכושם נחמס ע"י חייל הקונפדרציה עצמם.
הצבא הקטן של שחורים ולבנים שהקים בביצות וביערות מיסיסיפי ניסה ללחום, רובין הוד אמריקאי, את מלחמתו של האיש הקטן, זה שרכושו וחייו הפכו להיות כלי משחק בידיהם של קציני צבא חמדניים ובעלי אחוזות עשירים שרק הרוויחו מהמלחמה הנוראה שגבתה למעלה משש מאות וחמישים אלף קורבנות. היסודות עליהם השתית נייט את הלכות צבאו, ולא בלי אופוזיציה מבית, היו שוויון כל האזרחים-חיילים, בעלות על הרכוש החקלאי וכבוד האדם. הוא עצמו חי עם מי שהיתה שפחה לשעבר והפכה לאשה חופשיה תחת חסותו של נייט.
הבעיה העיקרית של רוס היא המידה, הכמות, גודלו של הכלי איליו הוא מנסה לדחוס את הסיפור, ויותר מזה – חוסר החלטה על גבולותיו. על פי הניתוח שאחר המוות, נדמה שהכוונה היתה, כביכול, בראשונה להכין מיני סידרה, בקצב מדוד יחסית, המתעכבת על פרטים מימים ראשונים של מלחמת האזרחים ותמונות קשות משדה הקרב, כאלה שיוכיחו לנו שוב כי אין גרוע ממלחמה, בודאי ממלחמת אחים ועד זקנתו של נייט. סיפור פועלו בקרב, עריקתו – בלי להפוך אותו לפחדן, הולדת המודעות האישית והחברתית שלו באשר ליחס לשחורים, ליחס לאחיו העניים בעלי החוות הקטנות שנגזלו ע"י הצבא הדרומי – צבאן שלהם, ההערכה המתגברת לשחורים שהסתירו אותו ונתנו בו אימון, ההתארגנות האיטית של הצבא הפרטי, תחילת התגבשותו ובנייתו של מיתוס הגיבור העממי, ההשראה האנושית, המלחמות הפרטיות של צבא ג'ונס החופשית בצבא הדרום, סופה של מלחמת האזרחים וההכרזה הבלתי ממומשת בדרום על שחרור העבדים, המלחמה לצדק חברתי וגזעי , טרור הקו קלוקס קלאן והמחירים ששולמו במהלך הדרך.
וכמובן, איך אפשר בלי הדרמה האישית – חייו של נייט בין שתי הנשים שלו, אשתו הלבנה החוקית ואם בנו ולאחר שעזבה, היחסים עם האשה השניה, השחורה שגם היא הרתה לו.
בסוף כנראה החליטה ההפקה לשחרר את הסיפור כסרט, ארוך, כמעט שעתיים וחצי המאבד את הקצב הנכון שלו ומשאיר את הצופה בהרגשה של "תפסת מרובה לא תפסת". הסיפור קטוע ומתחבר בחלק השני של הסרט בכותרות המסבירות את השעור בהסטוריה, הרגש נוזל החוצה מבין הקרעים, וגם העיניין הוא אקדמי בלבד – הנה לפנינו פרק עלום בהסטוריה האמריקאית. להלן סרט ויקיפדיה, לא קולנוע שיכול ליצור גם מעורבות.
נכון שמתיו מקונוהיי עושה הכל כדי לחבר את הקצוות המתנפנפים. כשחקן שהולך ותופס מקום בזירה ההוליוודית ("הזאב מוול סטריט", "הסיפור של מאד", "מועדון הלקוחות של דאלאס") הוא משתמש פחות בלסת התחתונה שלו ויותר בכשרון שהולך ונבנה ומציע כאן דמות שיש בה אלמנטים של גיבור הירואי ועל אנושי, אבל יש בו גם תכונות ארציות של אדם בשר ודם. הוא מחזיק את הסרט כולו על כתפיו ועוזר להחליק כמה רגעים מוזרים ומיותרים, כמו הפלאש פורווארד המקפיץ אותנו 85 שנים קדימה לסיפור מיותר שבאמת אין בו צורך, מלבד היותו אמתלה עריכתית.
"מדינת ג'ונס החופשית", אינו סרט רע חלילה. הוא רק איטי מידי, ארוך מידי ודידקטי מידי וכמו בהרצאה (או ביקורת) מתארכת על מידותיה, גם כאן הנמנום תוך כדי, אופציונאלי.
"מדינת ג'ונס החופשית" – 7 בסולם אורשר.