סאלי הוקינס שבתה את ליבי כבר לפני 10 שנים בצפיה ראשונה בסרטו של מייק לי "חופשיה ומאושרת". אחרי סרטיו של האיש אני עוקב באהבת אמת ובציפיה כבר שנים רבות, גם בגלל היכולת שלו לחפש ולמצוא שחקנים נפלאים לדמויות שהוא שם על המסך. ודמותה של פופי בסרט היתה דוגמה נהדרת ליכולת משותפת ליצירה של פנינה קולנועית הומאנית נוספת. פופי היא צעירה בת 30 שלמרות שהחיים לא תמיד מחייכים אליה, היא תמיד עונה בחיוך, באופטימיות שמשרה אהבה על כל סביבותיה. הוקינס העכברית, המכוערת-יפיפיה עם עיניים מלאות הבעה נכנסה ישר למחזור הדם שלי כחץ שלוח בשביל להישאר שם, מצפה לפגישות קולנועיות נוספות איתה.
את הקשר שלה עם מייק לי, שנראה כל כך טבעי וברור ונכון היא התחילה ב 2002 עם "הכל או כלום" כחלק מלהקת הדמויות שנלקחו הישר מליבו של מעמד הפועלים האנגלי, כאן כצעירה מרדנית וחסרת כיוון במשפחה שרק הטרגדיה גורמת לה להתחיל לתפקד איך שהוא. הקשר המשיך ב"וירה דרייק", סרט נפלא נוסף בכיכובה של אימלדה סטונטון שבו השתתפה ב 2004 בסיפור על גברת ממעמד הפועלים בשנות החמישים בלונדון המבצעת הפלות בלתי חוקיות. הוקינס גילמה שם את דמותה השברירית הגרוטסקית של צעירה ממעמד גבוה יותר שנאנסה וחייבת היתה להפטר מהעובר הלא רצוי למשפחתה.
אחרי גיחה קצרה, ראשונה לסרטו של וודי אלן "חלומה של קסנדרה" ב 2007 היא חוגגת את נצחונה בגדול , שוב אצל לי שנה אח"כ עם "חופשיה ומאושרת" ותפקיד שהעמיד אותה לא רק קרוב לליבי אלא גם על דוכן המנצחים בפסטיבל ברלין ובידיה פרס השחקנית ו"דב הכסף" ואח"כ גם את הפרס ב"גלובוס הזהב". כמה שנים וסרטים וטלויזיה אח"כ היא חוזרת לשחק בסרטו של וודי אלן "יסמין הכחולה" כאחותה הפשוטה יותר של קיית בלאנשט ושוב קונה את ליבנו. לאחרונה היתה לה עדנה במחוזותינו ולפחות סרט שלישי בהשתתפותה מוקרן עכשיו בארץ. זה כולל את "צורת המים", את "הדב פדינגטון" ועכשיו בסרט נוסף "מודי" המבוסס על סיפורה האמיתי של הציירת מוד לואיס. הסרט, אגב, הופק עוד לפני סרטו של דל טורו שבו מגיעה הוקינס לשיאים של יכולת ורגש ואיפיונים מדודים של דמות טראגית-קומית נוטפת אנושיות ואמפטיה.
"מודי", סרטה של הבמאית והתסריטאית האירית אייזלינג וולש מציעה מפגש מרגש עד דמעות, ולרגעים הרבה דמעות עם סיפורה של הציירת הקנדית מוד לואיס שחייתה כל חייה בצניעות נזירית בעיירה שכוחת אל בנובה סקוטיה רחוק בקצה הדרום מזרחי של קנדה. לואיס היתה מאותגרת התפתחות מצעירותה כשבעיות של התאמה חברתית רדפו אחרי בעיות רפואיות שהגבילו את תנועתה ולימים התפתחו לדלקות פרקים חמורות שעיוותו את הליכותיה. היא היתה יתומה מהורים שמתו בגיל צעיר יחסית, אחיה ההרפתקן, החמדן וחסר המצפון מכר את ביתם והשאיר אותה בצילה של דודתה הספינסטרית הקפדנית והקודרת.
מוד מחפשת נחמה מחוץ לבית ומחליטה להציע את שרותיה כעוזרת בביתו העלוב של אוורט לואיס, סוחר דגים וגרוטאות, גבר בור וחסר יכולת רגשית שהיא המתגורר מחוץ לעיירה הקטנה. העבודה תכלול גם מגורים משותפים, באין אופציה אחרת. מוד, החייכנית מנסה בלא הצלחה רבה למלא את דרישות הניקיון, ואל מול הקשיים הללו ונוקשותו של אוורט ולעיתים גם אלימותו כלפיה היא מתחילה לצבוע את קירות הבית ואח"כ גם לצייר על הקירות הללו. הציורים בסגנון הפרימיטיבי כולם מלאים אופטימיות העומדת בסתירה למציאות שבה חייה מוד ומתארים רגעים מיופיו של הטבע – ציפורים, פרחים, שדות וחיות שונות. ציורים שהולכים וממלאים חיים את הצריף העלוב ואח"כ גם נמכרים על גלויות וחלקי קרשים לעוברים בדרך.
גברת ניו יורקית שעוברת להתגורר לא רחוק מגלה את הכשרון, מזמינה ממנה גלויות מצויירות ונושאת אותן לעיר הגדולה. כתבה בעיתון ופרסום בטלויזיה הופכים את ציוריה של מוד לואיס למבוקשים, מה שמשנה את יחסי הכוחות בזוגיות הפרימיטיבית של השניים. אוורט, למרות שהוא תלוי כלכלית עכשיו במוד, לא מוכן לוותר על זכותו להכתיב את המהלכים המשפחתיים. מוד בחוכמה ובעדינות עיקשת מנתבת אותם, לבסוף לרצונותיה.
וולש בונה את הסיפור לאיטו. בעדינות ובלא התלהמות. היא יודעת שכדי להשיג אמפטיה ואמינות היא צריכה להתרחק מאידאליזציה מוגזמת של הדמות הראשית, בעיקר משום שמדובר כאן בביוגרפיה ולאלה יש נטיה להחליק את הפומפוזי והמוחלט. היא מתקרב לאיטה אל מודי שלה, בונה דמות הנאבקת מול החיים שהתעמרו בה אבל לעולם, להוציא רגע אחד מאוחר יותר, לא איבדה את האופטימיות ואת החיוך. זהו עוד סרט שמציע את הניצחון של הרוח על הגוף שהולך ובוגד יותר ויותר, מערים קשיים של התנהלות, ומסתיר בעיוותו את היופי הפנימי התוסס. הוקינס, עם הנסיון שלה ב"חופשיה ומאושרת" והאיכויות המוכחות שלה היא הבחירה האידאלית לתפקיד. נכון שדמות כמו מוד יכולה לכפות משחק חיצוני וטכני, ויש רגעים לא מעטים שזה אכן מה שקורה על המסך. אבל החיוך המתוק, העיניים הבורקות והנשמה שפורצת מצליחים לעדן גם רגעים אלה. ב"צורת המים" בתפקיד באפיון לא רחוק, היא מצליחה כבר להתגבר על הקשיים ומציעה שם דמות מושלמת באמת.
מול הוקינס מעמידה וולש את איתן הוק שבאמת לא יודע מה לעשות עם דמותו של אוורט. הוק הוא שחקן עם תוצרים ריאליסטים בעיקר שצריך לבנות כאן טיפוס עם אפיונים של נאנדרטל אבל עם ניצוצות רגעיים של אנושיות והבנה, שוקע לתוך המניירה ונחלץ ממנה רק לרגעים בודדים. כמו שדמותו מביטה מבחוץ, לא מבינה את עבודתה ואמנותה של מוד כך גם הוק מביט מבחוץ על המערכת העדינה שנרקמת בין הבמאית-תסריטאית לשחקנית שלה. והפער הזה בין השניים הוא לעיתים בלתי ניתן לגישור.
"מודי" הוא סרט שבדרך כלל סוחף קהל. הוא בנוי כדי להתישב בנוחות על בלוטות הרגש, מציע רגעים של מלודרמה אמיתית ומעורר בכוונת מכוונת את האמפטיה האוטומטית שהיא מנת חלקם של החלקאים המוכשרים שמצליחים להחלץ ממכשלותיהם ולהגשים את עצמם. זהו סרט על אופטימיות, על שמחת יצירה, על טוב לב ורוחב לב, אחרי כל הצרות ולהוקינס-וולש יש זכויות רבות על ההישג הזה. באשר לתרומתו לאמנות הקולנוע אני בטוח פחות אולי גם משום שוולש גדלה והתפתחה בעיקר בעולם של טלויזיה. כך או כך, הוקינס תקבל את הנקודות שלה ומוד לואיס את ההכרה בציוריה ובאישיותה הכובשת.
"מודי" – 8 מינוס בסולם אורשר
Maudie