מה שמנע, נדמה לי, בסופו של דבר את הפקתו של הפרק השלישי בעלילות "מכסחי השדים" לא היה מן הסתם רק סירובו של ביל מורי להצעות האיחוד מחדש, אלא דוקא פגעי הזמן. נכון שהשניים האחרים דן אייקרויד והארולד ראמיס התחילו לעבוד על סרט ההמשך השני ומותו של ראמיס עצר את ההכנות, אבל תארו לעצמכם כמה פתטי היה לראות את השלושה הללו מנסים לרדוף אחרי הרוחות והשדים של ניו יורק והם כבר בני שישים פלוס. הגיע הזמן, לכן לחילופי משמרות והנה, אכן אלה הגיעו. עוד איזה חילופי משמרות.
יש סרטים, בעיקר קומדיות שהרבה יותר מצחיק ומהנה להיזכר בהם מאשר לראותם ממש, מהתחלה ועד סוף וחלק מהעבודות של מל ברוקס הן ההוכחה הניצחת לכך. אנחנו משחזרים את הרגעים המצחיקים באמת שוב ושוב ושוכחים את הרגעים המתים העוטפים אותם, או את הבדיחות הפחות מוצלחות. הזיכרון הסלקטיבי עושה נפלאות גם בתחום הזה של המלכת סרטים והעמדתם ליד כותל המזרח של הקאלט הקולנועי. "מכסחי השדים" של 1984, הראשון במשפחה היה כזה, סרט משעשע, פרודיה די מטורפת על סרטי יום הדין (ארמגדון) מבית היוצר של אנשי ה"נשיונאל לאמפון" ו"סטרדי נייט לייב" שהיו בו המון בדיחות נפלאות, לצד כמה כאלה שלא.
אבל הרושם נשאר,חרוט בזיכרונם של האוהדים האורתודוקסים שההלכה שנפסקה עם יציאתו למסכים של הסרט הראשון היתה לאופציה היחידה ושום רפורמה אנושית, בודאי לא ג'נדרית תוכל לבוא במקומה. וזאת אולי הסיבה בגינה זכה כבר הקדימון לסרט החדש, הבנוי במתכונת נקבית ברורה, לקיתונות של צוננים ברשתות החברתיות עוד לפני שהגיע הסרט אל המסכים, וכשזה קרה התקבל במחאות מחד ובמחיאות כפיים בודדות מאידך. בעיקר מכיוונן של המבקרות שהזדרזו לפרגן.
כמו הסרט הראשון, כך גם "מכסחות השדים" החדש הוא תופעה די מרעננת בנוף הקולני, המכאני, הסינתטי של סרטי הקיץ ברוב המקרים מתוצרת הוליווד. מדובר, כאמור בסרטי יום הדין כשאסון קיומי מרחף מעל היקום שאנחנו מכירים. פושעים בלתי אנושיים, יצורים מהחלל, מוטציות איומות או פגעי טבע אדירים מאיימים על שלום העולם ויצורים אחרים, סינתטיים לא פחות, מוטציות אנושיות מסוג אחר יוצאים להצילנו בדקה האחרונה. כאן, הפלא ופלא מדובר בבני אדם, בנשים אמיצות, מוכשרות, חכמות שיודעות לעשות בדיוק מה שהסופרמנים עושים, ועוד עם הרבה מאוד חן.
מי שיגיע לסוף רשימת הקרדיטים המוקרנת בסיומו של הסרט (וכדאי לעשות את זה בשביל עוד בדיחה קטנה אחת) יוכל לראות ש"מכסחות השדים" הוקדש להארולד ראמיס המנוח ולא בכדי. ראמיס, מהאבות המייסדים את השושלת שכתב את התסריט עם דן אייקרויד הביא הנה את הרוח האנרכיסטית נונסנסית מוטרפת שנחה על ה"למפון" וה"SNL " אותה נשאה חבורה מופלאה של שחקנים-כותבים-במאים ובהם ג'ון באלושי, אייקרויד, ביל מורי, אייון רייטמן ששינו את פניה של הקומדיה הקולנועית והטלויזיונית האמריקאית.
"מכסחות" הוא לא רק גרסה נשית ל"מכסחי", זאת גרסה פמיניסטית ששמה את הגברים על הצד המגוחך שלהם. כל הבנים בסרט נושאים דפקט, מי יותר ומי פחות. החל מרשעות ועד טמטום, איש לא יוצא נקי מהמקלחת הקרה של ארבע האמזונות האסרטיביות שלפנינו. אם זה המזכיר החתיך והאידיוט, אם זה ראש הפקולטה הנפוח של אוניברסיטת קולומביה בה מלמדת אחת מהגוסטבאסטרס, אם הפרופסור שבא להזים את קיומם של רוחות ושדים, אם זה ראש העיר שמנסה להתעלם מהבעיה וכמובן האיש הרע והמתוסכל ששומר ומטפח את הרוחות והשדים למתקפה על האנושות. רק בשביל האיזון נציין שהנשים בסרט המקורי לא זכו ליחס משפיל כזה…
הקווים העלילתיים של הסרט מקבילים עד משיקים לעלילה המקורית ולמעשה הוא נעשה כאילו לא היה "מכסחי השדים" מעולם. בעוד שסרט ההמשך הראשון לקח בחשבון את המקור, כאן אין לו כל התייחסות עלילתית והמפגש של ניו יורק עם הרוחות והשדים והגוסטבאסטרס ממין נקבה הוא מפגש ראשוני. יקום מקביל. אבל בלי כלום הרי אי אפשר ולכן פול פייג, הבמאי שמשחיז כאן עבודות קודמות על קומדיות נשיות מתיז פה ושם תזכורות בדמות דמויות מהסרט המקורי, כמו ביקור קצר של דן אייקורויד ונוכחות מזערית של סיגורני וויבר, למשל.
וגם כאן שלוש הדמויות העיקריות מציעות הרכב אנושי דומה למקור. מארין גילברט (קריסטן וויג) היא מדענית המלמדת פיסיקה באוניברסיטה ונזרקת ממנה עקב מעורבותה בעיניינים פארה-מדעיים, אבי ייטס (מליסה מקארתי) היא חוקרת פעילות על אנושית שכתבה עם גילברט ספר בנושא וג'יליאן הולצמן (קיית מקינון) מהנדסת שעובדת עם ייטס ומייצרת עבורה מכשירים טכניים. אל השלוש מצטרפת פטי טולן (לסלי ג'ונס) היחידה בחבורה שאינה מדענית, אלא כרטיסנית ברכבת התחתית שחווה פגישה עם רוח רפאים. הארבע יוצאות בעקבות רוח שהתגלתה בביתו העתיק של איש אצולה ופתחה את הדרך למתקפה אכזרית על העיר.
בניגוד לאיווון רייטמן במקור ששמר על איפוק השחקנים שלו ונתן לאנדרסטייטמנט לדבר במקומם, פייג משחרר את המעצורים של הגיבורות שלו. להוציא את וויג שכולה משחק מופנם – מה שמדגיש את היכולות הקומיות האדירות שלה, כל האחרות מתפוצצות על המסך. מליסה מקארתי ידועה במשחקה המוחצן והקולני, כך גם ג'ונס אבל קיית מקינון, אחת המוכשרות והמגוונות בצוות של SNL מגזימה בפראות. דוקא היא לא מיישמת את החוק הראשון של משחק בקומדיה – להקטין. המניירות שלה גדולות מידי וחבל.
שורה תחתונה : להלן קומדית קייץ חביבה, מהנה ברובה, שניתן לראות עם חיוך.
"מכסחות השדים" – 7 פלוס בסולם אורשר