"מלחמה פרטית" – מלכת עיתונאי המלחמה – 7 + בסולם אורשר. גידי אורשר

מתיו היינמן הוא במאי ומפיק קולנוע תיעודי שזוכה להערכה רבה בקרב קהילת אנשי המקצוע, המבקרים ומנהלי הפסטיבלים המחזרים כבר למעלה מעשר שנים אחרי עבודותיו. בסאנדנס הגדילו והכריזו עליו כאחד הבמאים הדוקומנטאריים המוכשרים והמרתקים הפועלים היום בעולם. היינמן חולק אפילו נקודת חן מקצועית עם מרטין סקורסזה – שניהם הם הבמאים היחידים שהיו מועמדים לפרס הבמאי הטוב מטעם גילדת הבמאים של אמריקה גם בתחום התיעודי וגם בתחום העלילתי. כן, היינמן, אחרי שורה של סרטים דוקומנטריים וסדרת טלוויזיה מטלטלת שגילחו ונגסו את גבולות העשיה והביאו תיעוד מרתק על עולמות הסמים, הבריאות וכמובן גם כאבי המלחמה, סרטים בעלי נופך ונפח חברתיים שזכו לפרסים החליט שהוא רוצה לנסות גם את הפן העלילתי. "מלחמה פרטית" הוא הניסיון הראשון שלו שאמנם התקבל היטב בבכורתו בפסטיבל טורונטו וזכה לסופרלטיבים ב"וורייטי" שהגדיר אותו כסרט ביכורים מדהים. אבל לצד המחמאות זוהי עבודה המוכיחה שגם במאים מוכשרים מתקשים להפטר מהשליה העוטפת של הרגלים מקצועיים ממנה צמחו ואותם אימצו במשך שנים.

את הסיפור המרתק של מרי קולווין, אחת הדמויות החצובות בכותל המזרח של העיתונות העולמית הלוחמת, האקטיביסטית  שהקדישה את חייה (ממש) לתיאור מציאות איומה תחת מוראות המלחמות ברחבי העולם הוא מבשל, אולי לא מדעת כבר כמה שנים. " City of Ghosts" (2017) סרטו התיעודי הארוך האחרון, לפני שפנה להכין את סדרת הטלוויזיה התיעודית בת חמשת הפרקים    "The Trade על הפנים הרבות של סחר הסמים משני צידי הגבול עם מקסיקו, סיפר את הסיפור המרתק, המסוכן והאמיץ של קומץ עיתונאים פעילי חופש שפעלו במחתרת בעיר אה- רקה בצפון מזרח סוריה. אלה שלחו לעולם תוך סיכון עצמי אדיר את רשמיהם תחת השלטון הרצחני של אל קאעידה שעשה את העיר לבירת החליפות שהקים. מכאן ועד המפגש עם דמותה המיוחדת של קולווין נמתח קו קצר שחצה אמנם ז'אנרים אבל למעשה נושא אותן תכונות גנטיות.

סיפורה של קולווין הוא סיפור המלחמה נגד המלחמה. ככתבת החוץ של ה"סנדיי טיימס" הלונדוני היא שיגרה את עצמה לכל אזורי הקרבות בעולם החל מאמצע שנות השמונים ובמשך כרבע מאה בהתמכרות אישית לסכנה ולשליחות לספר לעולם על הכאב האנושי של הקרבנות הסובלים בכל אותם אזורים. ביכולת תיאור פנטסטית היא פירסמה סיפורים אנושיים של אלה שקולם היה חלש מידי מלהישמע במציאות הצינית של הפוליטיקה והחמדנות האנושית. היא היתה בסרי לנקה בתקופת מלחמת האזרחים, שם איבדה את עיינה השמאלית, היא היתה בעירק בזמן המלחמה מול סדאם, היא היתה באפגניסטן, בלוב בתקופת המרד נגד קדאפי והיתה בחומס בסוריה, העיר שהופצצה עד דק ע"י כוחותיו של אסאד. שם, אחרי התגרות ארוכת שנים במוות, נסתיים הסיפור והיא בת 55.

כבמאי מיומן של קולנוע תיעודי עם שליחות רותם היינמן את סרטו לטרויקה דוהרת של שלושה נושאים עם מרכיב חברתי בולט. הראשון והברור מכולם הוא האמירה האנטי מלחמתית שהיתה מרכז עבודתה ומעייניה של קולווין. מלחמה היא דבר איום, גברים, נשים ובעיקר ילדים הם הסובלים העיקריים ממוראותיה. היא מביאה הרס, כאב, מוות ועינויים על הלוחמים, אבל גם על קרבנות אזרחיים חפים מפשע הרבים מאוד שנפגעים ונופלים בצד דרכה. קולווין מגיעה למקומות הקשים בייותר, לעיתים אלה הנעלמים מדיווחי עיתונאים אחרים, סיפורים של מוכי הגורל שיחידות הדובר של הצבאות המעורבים לא רוצים שנגיע אליהם.

נושא שני בו מטפל הסרט הוא דיון במקומה ותפקידה של העיתונות ובמקצוענות והאמינות של העושים במלאכה. היום, כשהעיתונות העולמית מחליקה במהירות לתחומי הבידור, כשהפייק ניוז הופכים חזות רבה וכשהעוסקים במלאכה מסתפקים במקורות ודיווחים ממקורות משניים, זוהרת דמותם של מעט העיתונאים האמיתיים, המקצועיים המחרפים נפשם כדי להיות במקומות ההתרחשות ולהביא משם דיווחי אמת. קשים ככל שיהיו. זהו זן הולך ונעלם לעידן של פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם, שמכור לסכנה ולחשיפת האמת, שיצוק מאידאליזם של צדק והבנה, שלא יודע פחד מהו (או מדחיק אותו מפני מקצוענות ואחריות שילוחית), שעושה הכל כדי להשיג "סיפור" ולשלוח אותו לעולם.

הנושא השלישי שתלוי על הסרט הוא העיניין הפמיניסטי. קולווין היא אשה בעולם של גברים. עולם של מלחמות, של מאבקים לכוח, של סכנת חיים מתמדת. והיא בוהקת בעולם הזה, מהכי טובות וטובים שיש. ולא בכדי זכתה לתואר "מלכת כתבי המלחמות של העיתונות הבריטית"  ובפרסים על אומץ לב עיתונאי ויכולת מקצועית. היא עצמאית, עומדת על דעתה וכותבת באומץ, יכולת, תושיה וכמובן כריזמה אדירה והמון כשרון את הפרקים התוססים של חייה. בשדות הקרב העולמיים כמו בקוקטיילים החברתיים והמקצועיים של עולמה החברתי. וכך גם בחייה הפרטיים.

אכן, כמות מרשימה כוונות ושל חומר ללוש אותו הפוגשת במאי שלא יודע עדיין להחליט על סגנון. האם להעז, כמו הגיבורה של סרטו ולזנק לריצה בשדות לא מוכרים של נראטיב עלילתי על גודש האפשרויות שלו או להשאר בד' אמות הז'אנר המוכר לו היטב, זה התיעודי. היינמן מחליט ללכת על עלילתי, אבל טוען את הסרט ביותר מידי "דמוי תעודה" משוחזר ומלאכותי, מה שמדלל את הסיפור שלו ואיתו גם את מידת המעורבות של הצופה במתרחש.

"מלחמה פרטית" עוקב בדילוגים מקוטעים אחרי רגעים בקריירה של קולווין ומקפיץ אותנו קצרי נשימה מאיזור מלחמה אחד לשני ומשם גם לפיסות של יחסים עם הגברים בחייה – הגרוש שלה, המאהב שלה (סטנלי טוצ'י), הסטוץ הלילי שלה, הצלם שלה (ג'רמי להורט) והעורך שלה ב"סנדיי טיימס" (טום הולנדר). בין אלה מרווה אותנו מידי הסרט בקטעי מלחמות משוחזרות, פיצוצים ויריות ובתים נהרסים על יושביהם, שברגע מסויים – וזה קורה כבר מאמצע הסרט, מפתחים מעומס יתר ניכור מתגבר. נכון שיש רגעים שבהם מנסה היינמן להכנס לעולמה הפנימי של קולווין, לחשוף את המחשבות, הפחדים, התמוטטות העצבים והלם הקרב שבו לקתה ששלחו אותה לנחמה באלכוהול, אבל אז זה נראה תלוש ואפילו די מגוחך.

רוזאמונד פייק, שחקנית אנגליה די מרשימה מנסה, לא תמיד בהצלחה להיכנס לדמות הגדולה מהחיים כשהיא חוטאת לעיתים בהגזמה. מי שהחלה את דרכה כנערת ג'יימס בונד ("למות ביום אחר", 2002 מול פירס ברוסנן) הפכה בתקופה האחרונה לשחקנית עם אדג'נדה פוליטית. על כך לפחות מצביעות כמה הכרזות בימי קידום הסרט והבחירות שלה בבחירת הפרוייקטים בשנים האחרונות. "המגשר" בתפקיד סוכנת CIA בבירות, "אויבים" בתפקיד נפלא של אלמנה המצטרפת לשיירה בערבות ארה"ב החשופות של סוף המאה ה-19 , "7 ימים באנטבה" בגילום מופרך, מוגזם, היסטרי של המחבלת הגרמניה בריגיטה קוהלמן מחוטפי מטוס ה"אייר פרנס" לאנטבה ולפני אלה כפאם פטאל ב"נעלמת". כאן היא מרכזת יכולות, מעבה את קולה ומזנקת באומץ, אם כי במוטיבציה יותרת לדמותה של קולווין. התוצאה מעוררת כבוד כשנשמרות הפרופורציות. אך ברגעים של חוסר תשומת לב זה הופך לתזכורת מפיסות מטקס זיכרון שנתי בבית ספר תיכון לגיבור לאומי, זה או אחר.

"מלחמה פרטית" הוא סרט נוסף המצטרף לקולות מתגברים והולכים של סיפורים המעמידים במרכזן נשים. בימים אלה של מלחמה הניטשת בהוליווד, כמו בעולם כולו לשוויון מגדרי משני צידי המצלמה. תופעה כזאת היא חיובית בהחלט ומעורבותן של נשים חזקות כמו שרליז ת'רון, כאן בתפקיד מפיקה היא מכפיל כוח חשוב. וכך, התפקיד החברתי של הסרט ברור. ההישג האמנותי קצת פחות.

"מלחמה פרטית" – 7 פלוס בסולם אורשר
A Private War

רוצה לשתף ?