"מסיבת נקניקיות" וחשש הסלמונלה

אם ראיתם את "צעצוע של סיפור" עם הילדים תצטרכו ללכת לפרודיה למבוגרים הזאת בלעדם. החיים שלאחר שעות העבודה בסופרמרקט קטן, אנימציה של מוצרים מאוהבים, רבים, מתנגחים ומחפשים עולם טוב יותר עם הרבה גסויות של גיל ההתבגרות בסגנון עדות סת' רוגן. 6 פלוס בסולם אורשר.

סרט אנימציה למבוגרים ? איי, מה פתאום ? שהרי כולם יודעים שאנימציה זה לילדים, וכמה שיותר קטנים – יותר טוב.  אז לא ! את הטעות העקרונית הזאת מנסים כבר שנים רבות לשבור כמה מטובי האמנים הסקנדינאבים, הרוסים והלטבים, אמריקאים ויפאנים וגם אצלנו לא חסרים יוצרים הספוגים בעשיה מפותחת ומרתקת של סרטי אנימציה מכל הסוגים, ארוכים וקצרים, סרטי עלילה וסרטים תעודיים. זוכרים, למשל את "וולס עם באשיר" של ארי פולמן ששינה תפיסות וטכניקות בעולם הענק הזה ?

בכלל, כשמדברים היום על קולנוע מודרני, דיגיטאלי, קולנוע המצולם, נערך ומוקרן באופן ממוחשב, וזה מה שאנחנו רואים היום בכל מקום, מדברים על אנימציה. האנימציה הופכת דומם לדמוי חי, עצמים סטטיים לברי תנועה, למונפשים, נושפת בהם אשליה של חיים. זה נכון, כמו בקולנוע הקלאסי שם מעמידים שחקנים בשר ודם מול המצלמה ומקבעים את צלמם – תמונה אחרי תמונה בשינויים מזעריים על סרט צילום, זה נכון אם עושים את זה לציורים, או בובות.

החידוש הדיגיטאלי מסיר את הצורך בפילם והרישום הופך להיות רישום מספרי. כל תמונה היא אוסף ענקי של 0 ו -1 שהם הבסיס לשפת מחשב המתורגם בנוסחאות ובשורות קוד אין סופיות לתמונה ויזואלית. הוקוס פוקוס. מכירים את הבדיחה על הילד ששואל את אבא : מה זה טלפון ? האב עונה : תחשוב על כלב ארוך ארוך, שראשו בירושלים וזנבו בתל אביב. כשמושכים בזנב בת"א הוא נובח בירושלים. אה – אומר הילד , ומה זה רדיו ? האבא חושב לרגע ואומר – אותו דבר, אבל בלי הכלב.  כך גם הצילום הדיגיטאלי – בלי הפילם.

מכאן נבין שכל אימאז', כל תמונה שנוצרת לבסוף על המסך היא בעצם אוסף של נוסחאות ומספרים והיכולת של המחשב מנפישה אותה – הופכת אותה לאנימציה ולא משנה אם מדובר ב"שר הטבעות" או כל סרט מצולם אחר ובין הסרטים של "פיקסאר" ודרימוורלד. אין הבדל טכני בין המצויירים בסדרות הטלויזיה דוגמת סאות' פארק או איש משפחה לבין תלת המימד של דיסני ו"צעצוע של סיפור", למשל.

הבחירה להפיק סרט אנימציה למבוגרים היא בחירה המחייבת מודעות גם לנושא הסרט ובעיקר לאופן הקליטה שלנו אותו. בסרט "רגיל" אנחנו מחפשים את הדמיון לחיים אותם אנחנו היינו רוצים לחיות, את העולם המקביל הטוב יותר שאותו אנחנו מכירים ואיליו אנחנו שואפים. בסרט המצוייר מפריד ביננו לכל אלה המעשה הטכני של היצירה. אנחנו יודעים כל הזמן שמה שאנחנו רואים אלה לא החיים עצמם אלא הפשטה שלהם, ניכור שמדגיש את אמצעי היצור, אך מאפשר מצידו חופש יצירתי. אין גבולות והכל אפשרי. זה לא שחקנים, זה ציור. זאת לא המציאות, זה רק מה שהיא מייצגת. הכל מופשט הרבה יותר. ומכאן שדוקא בסרט אנימציה נוכל לטפל בנושאים "רציניים" יותר, כאלה ששווה גם לחשוב עליהם אחרי ההקרנה באופן רחב יותר.

לא בטוח שחבורת הפראים בראשותו של סת' רוגן ואוון גולדברג לקחה את כל אלה בחשבון, גם לא במשך 8 שנות נסיונות ההפקה של הסרט שלהם. הם רצו לעשות גרסה למבוגרים, עם הרבה אנרכיה לסדרת "צעצוע של סיפור" שתתיחס אמנם לסקס, לסמים, לדת, לאנטישמיות, לעולם הצרכני, לאמונות תפלות, אבל תתגאה בעיקר בגסויות שלה. בהרס הסתמי שהיא משאירה מאחוריה, כמו קבוצה של נערים מתבגרים בחופש הגדול, נגיד ביוון.

הרעיון דוקא מדליק – מה קורה לקבוצה של מוצרי כל בו לאחר שהחנות נסגרת. האם גם למוצרים אלה יש חיים אחרי הנעילה. ומסתבר שכן, חיים מלאים ויחסים אסורים ומותרים, עימותי כוחות ותובנות המשנות את תפיסותיהם ביחס לעולם האנושי מבחוץ. ממש כמו שלנו, בני האדם על גחמותינו.

הבסיס הוא סיפור האהבה הלטנטית שבין פרנק הנקניקיה (קולו של סת' רוגן עצמו) והלחמניה ברנדה (קריסטין וויג), אהבה שמתפרצת בגין השכנות על המדף (הוא הפאלוס והיא הואגינה)  ויכולה להתממש בעקבות קניה של האריזות בהן הם עטופים, אריזות המתפרקות במהלך הסרט. העולם מתחלק לשניים – האלים הם הקונים האנושיים  שמוציאים אותם לעולם הבא שכולו טוב, המצוי מחוץ לדלתות החנות והשאר – הדמויות של פריטי החנות, גיבורי הסרט. אבל כאשר המוצרים לומדים על הגורל האמיתי הנורא המצפה להם מחוץ לחנות, העולם בו יבושלו, יתוגנו, יטחנו, יאכלו, הם יוצאים במרד גדול הכולל גם לא מעט עימותים פנימיים וחשבונות שנאספו במהלך השהות על המדפים. כך נפגוש את קארל, נקניקיה נוספת (קולו של ג'ונה היל), וואש לוואשי וסמי בייגל (בחיקוי נפלא של וודי אלן ע"י אדוארד נורטון), דבש-חרדל, טרשה הטאקו (סלמה הייק), תפוח אדמה אירי, גזר גמדי, גליל ניר טואלט וכמובן את הרע בסיפור דוש הנוזל לשטיפת ווגינה.

מה שמניע את כל הדמויות היא ההכרה שהעולם אותו הכירו אינו קיים יותר והם צריכים להלחם על מצבם ולנסות לשקמו, אל מול המציאות החדשה. המבולקה בתוך החנות ומחוצה לה רק עוזרת ליוצרים לערבב את ההתרחשות, להפוך אותה להיסטרית יותר וכך גם לאבד את הרסן על הטעם הטוב שממילא לא נשמר כאן בכמויות אחראיות. הפרודיה הופכת למופע סלאפסטיק, לרגעים של הומור פיסי וככל שהקצב המטורף ממילא גובר – גובר גם הניכור שלנו. זה כמעט לא מצחיק, זה לא עושה יותר מידי שכל וזה הופך די מהר למטרד. מזל שהסרט קצר, רק 83 דקות.

מחוץ למסך עשה הסרט רווחים נאים בשבוע ההקרנות הראשון שלו בארה"ב ומיד אח"כ הגיעה המקלחת הקרה בטענותיהם של האני מטורים הזוטרים על תנאים של עבדות בשבועות הקצרים של הפקת הסרט. את מי שיראה בכל זאת את הסרט בארץ הקודש זה כנראה לא יעניין, רק צריך לקחת בחשבון את האכזבה המצטברת במהלך הצפיה.

"מסיבת נקניקיות" – 6 פלוס בסולם אורשר        

"Sausage Party"

רוצה לשתף ?