סגירת תיקים ופתיחתם אינה ההמצאה של הפרקליטות שלנו. הקולנוע עוסק בסיפורים עם זנבות מתנפנפים כאלה, של עיניינים לא מטופלים ולא פתורים כבר מימים ראשונים בדרכו אל המלודרמה האולטימטיבית או סרט המתח והפעולה.
ז'יל פקה-ברנר הצרפתי מקפץ לתוך הקולנוע האמריקאי נוקשה החוקים ומנסה לא להתבלט. ומצליח לו, לפחות מבחינה זאת. להלן סיפורה של אשה צעירה שחייה עוצבו בצילה של טראומה אישית הסובבת בתוך מעשה רצח שביצע כביכול אחיה באחותה ובאמה כשהיא עדה והיא רק בת שמונה. הצורך הכלכלי דוחף אותה לבחינה מחודשת של האירועים ובמהלך הסרט היא, כלומר אנחנו איתה מקפצים בין רגעים בפרקי זמן שונים, בדרך אל הפתרון.
הסיפור ירטיט לבבות, אבל הטיפול הקולנועי של הסרט, בגלל הגימנסטיקה המרובה שבו במעברים רבים מידי בזמנים הלוך ושוב, אינו מאפשר אמפטיה אמיתית. גם הקיבעון הקיומי והרוגז אותו מציגה שרליז ת'רון הנאווה לא מוסיף לרדידות הרגשית והבחירה לספר את הסיפור בגוף ראשון גם היא חוסמת כאן את המעוף האפשרי.
"מקומות אחרים" – 7 בסולם אורשר.