בשליש האחרון של הסרט נכנסה לאולם 7 ב"יס פלאנט איילון" אשה צעירה שאחזה בידה האחת את זרועה של ילדה קטנה, אולי בת 5 וביד השניה החזיקה מכשיר פלפון שפנסו דולק ומאיר באור יקרות את דרכה במעלה המדרגות ואמבטית פופקורן עמוסה כתוכנית להאבסה הדדית בעת הסרט. השתיים עשו את דרכן לאט ובזהירות מהדלת, דרך המעבר, ובמעלה המדרגות עד חצי האולם שהיה כמעט ריק בשעת צהריים של שישי והתיישבו. על המסך היה טום קרוז עסוק באחת הסצנות רוויות המרדפים, מכות, יריות שכולן עריכה מהירה וקולנית. לקח לאמא כשלוש דקות עד שהבינה שטעתה בסרט ושתיהן יצאו באותה דרך ובאותה זהירות איטית מוארת כשהיא אומרת לבת בקול "זה כנראה לא האולם הנכון".
ואני חשבתי למה זה לקח לאמא כל כך הרבה זמן, יחסית, להבין שהסרט איליו נכנסה עם הבת הקטנה שלה הוא לא הסרט המתאים וזה לא קרה, נאמר מיד בדלת הכניסה. נכון שהמחשבה הראשונה היתה, שאולי היא חשבה שהתמונות על המסך והרעמים שבקעו ממערכת הקול הם חלק מה"בקרובים" המוקרנים בין מיליון וחצי הפרסומות ועד לרגעים המאושרים בהם מתחיל סוף סוף הסרט האמיתי. אבל ההתרחשות המוזרה המשיכה להטריד אותי ורק אחרי שנגמר הסרט, בעת היציאה הבנתי למה. כי בעצם, חשבתי, באופן עקרוני אין הבדל גדול בין הסרטים המצויירים אליהם נחשפים מיליוני ילדים בעולם לבין "משימה בלתי אפשרית 1-6" למשל ולאמא לקח כמה דקות לעבד הבנות. כי בכל המקרים הללו נמכרת לנו אלימות קשה, אנשים מוכים, נורים, מתפוצצים, נופלים מצוקים, עפים באויר בלי ששום דבר רציני, באמת לא קורה להם. ההבדל הוא בכלי הרכב הויזואלי ואנימציה היא כביכול פחות ריאליסטית. הבעיה מסתבכת כשנבין שרוב סרטי הפעולה של ימינו על מפלצותיהם ורובוטיהם וסופר גיבוריהם הם היום, למעשה אנימציה. סרטים מן המכונה, CGI, ותודה למחשב ידידו הטוב של הבמאי.
אז נכון שדוקא טום קרוז ושיתוף הפעולה השני שלו, לפחות עם כריסטופר מק'קקווארי הבמאי הם דוגמאות לא טובות לתזה, בעיקר משום שקרוז מתעקש אל מול התנגדות חברות הביטוח לבצע את הפעלולים בעצמו והבמאי שלו מאמין באקשן בשר ודם ולא דיגיטאלי. אפילו אם האקשן הזה נסמך בעיקר על עריכה היסטרית וצילומי תקריב מרובים. אבל דווקא יוצא מן הכלל הזה משרטט את שדה המרעה של הכלל. ואולי בגלל זה, בשל החזרה המסוימת לשורשי סרטי הפעולה, ההנאה מהסרט הזה גדולה יותר בסופו של הליך.
"משימה בלתי אפשרית" היא תבנית מותנית ידועה מראש. כבר בחיפושי החניה ליד הקניון שבו אולם הקולנוע (אגב, משימה כמעט בלתי אפשרית כשלעצמה ביום שישי בצהריים) ברור וידוע בדיוק לאן מועדות פנינו. שנים לא מעטות של חיי הסדרה בטלוויזיה בשנות השישים של המאה הקודמת (מי היה מאמין שכך נקרא למאה ה-20) ואח"כ חמישה המשכים שנמתחו משנת 1996 ועד היום עם שורה של במאי שרירים הוליוודיים ומיובאים, ודוריאן גריי אחד – טום קרוז הבלתי מזדקן, חקקו את הציפיות שלנו, הנראטיביות והטכניות כחלק מהגנום האנושי. אנחנו הולכים לראות את אחד מכוכבי נבחרת הכל יכולים (לא לשכוח את ג'יימס בונד וג'ייסון בורן, למשל) שמוכיח שניוטון ונובל וארכימדס רק הציעו הצעות לשיפור פני היקום ואקסיומותיו, אבל יש מי שיכול להוכיח שהתאוריות שלהם לאו דווקא נכונות והכל יחסי. אהלן איינשטיין. אלברט, לא אריק. אהלן איתן האנט.
לסרטים הללו אנחנו באים כשמרכזי הביקורתיות שלנו מכובים. אחרת פשוט אי אפשר ליהנות. ומהרגע שפסגות ההרים עטורי הכוכבים של אולפני פרמאונט חונכים את הפתיחה של הסרט ועד כותרות הסיום והתודות לדולבי, או איזו חברה אחרת שאפשרה את הרעש ברמקולים, אנחנו, כמו הילדה הקטנה וסרט האנימציה שהיא באה לראות, עטופים בהכרה שכל הקסם הרועם הזה – אפשרי וקיים. אפילו אם הוא מתקיים רק בעולם אחר שרק הקולנוע והחלום בונים באבני הלגו המופלאים שלהם.
כך שאתם מבינים שאת הסרט הזה, כמו את קודמיו ואת בני משפחתו אי אפשר לשפוט בכלים של ביקורת קולנוע מלומדת. זאת אינה דרמה אישית, קומדיה רומנטית או סיפור התפרקותה של משפחה שאינה מתפקדת אי שם בפריפריה. כאן אין ניואנסים של התנהלות קוגניטיבית. זה אקשן, מוחצן, נועז, בדיוני, בצבעים בוהקים ובזוויות חדות, בעריכה מוטרפת המטשטשת את היכולת שלנו לבדוק אמינות, בצילום המחזיק אותנו קרוב מאוד לדופק המהיר של הגיבור ולבלוטות האנרגיה שלו. זה סרט שנסמך על האינסטינקטים הראשוניים שלנו, בלי לחשוב, בלי יכולת התנגדות. וקרוז – מק'קווארי עושים את זה בלי להתנצל, בהליכה על גבול הדמיוני ובחדירה של ממש לתוך המרחב האווירי של הבלתי אפשרי. וככל שיהנו אותנו – כן ירבה וכן נתרצה.
העלילה, בשורה אחת שלא תסגיר ספויילרים לוקחת את איתן האנט להתמודדות עם שדים מוכרים ועם הצורך לתמרן בין נאמנות לחברים הקרובים שלו, ולאהבותיו לבין שלום העולם. על המאזניים שלושה כדורי אורניום או פלוטוניום (מה זה חשוב) שיכולים לחמש שלוש פצצות אטום המאיימות על הסדר הציבורי והאנרכיה שבדרך. ברקע מאיים גם קיומו של ארכי טרוריסט וחבר נאמניו וה CIA גם הוא מציב מכשולים. ולכן על האנט ולותר סטיקל ובנג'י דאן ואילזה פאוסט בתמיכה אלן האנלי לעשות הכל כדי לשבש את תוכניות יום הדין המאיימות.
והם עושים את ברוב עם ובלי לאסוף פצועים ברחובות ההומים של פריס ובארמונותיה, בסמטאות הצרות של לונדון גשריה וכנסיותיה, במרומי צוקי הפיורדים של נורווגיה, בנופים המהממים של ניו זילנד, איפה שרק אפשר להציג עוצמה, הוד, נוף פראי ומרכזי תיירות מוכרים ותוססים. אלה הופכים למגרש הפעילות בו מוצגות יכולות הנהיגה, הדאיה, ההאבקות, הקפיצה, הריצה, והאומץ של הגיבורים. כמובן כל אלה עטופים בהגנה צמודה של תסריט ובימוי ועריכה המאפשרים לשמור על חייו של הגיבור הראשי, במרכז העלילה כדי להביאו לקראת שיאה תלוי על חבל דק בין שמיים לארץ. אם נספר לכם שיש אופציה ל"משימה בלתי אפשרית 7" תוכלו להבין איך זה נגמר.
גם על משחק דרמטי אין מה לדבר. הכל עובד כל כך מהר שאין פשוט זמן לשים לזה לב ולכן נציין רק את שורת המשתתפים הפרודוקטיביים לצידו ומולו של הארכי-כוכב קרוז, שכאמור נראה נהדר לגילו (יחסית למה שקרה לפרצוף המקופל של סטאלון, למשל) הנרי קאוויל, ווינג ראמס, סיימון פג, רבקה פרגוסון, וונסה קירבי, אנג'לה באסט, שון האריס, אלק בולדווין, מישל מויניהן ואחרים שחולפים לרגע על המסך כדי להיבלע בעולם של שיכחת הלוזרים.
אז מי שמגיע מתואם ציפיות יזכה למנה נכבדה של סיפוק אל מול כל אלה. כמה טוב לראות שוב בני אדם נלחמים לטובת הכדור הכחול העגול שלנו. מי שרוצה אנינות יצטרך לחפש אותה באולמות אחרים בסביבה.
"משימה בלתי אפשרית: התרסקות" – 8 בסולם אורשר
Mission: Impossible – Fallout