"נורמן" – שיווי המשקל המופר

יוסף סידר ("בופור") ממשיך לבדוק את הקשרים שבין יהדות וישראליות ("ההסדר", "מדורת השבט", "הערת שוליים") והפעם הוא מרחיק עדותו לניו יורק בסיפור שיש לו הקשרים אקטואלים-פוליטיים. הבעיה היא שלמרות ההישג ההפקתי, החלק הסנסציוני גובר על האנושי ומשאיר טעם של החמצה מסויימת. 7 פלוס בסולם אורשר.

חייבים להצדיע ליוסף סידר על ההשג הפקתי המרשים שלו, לפחות בקנה מידה של קולנוע הישראלי. אחרי הכל לצלם סרט ישראלי בניו יורק ולגייס שורה נכבדה כל כך של כוכבים בין לאומיים – ובראשם ריצ'ארד גיר באחד מתפקידיו הטובים יותר, שרלוט גינסבורג המרשימה וסטיב בושמי אינו עיניין של מה בכך. גם תחיבת היד העמוקה לנושא הנושק בחיים הפוליטיים-משפטיים שלנו גם היום, בעיסוק בראש ממשלה המואשם בטובות הנאה, גם היא עיניין של בחירה אמיצה, או פשוט מזל.

אבל אולי דוקא הקריצה לנושא האקטואלי מסיטה את תשומת הלב מליבו של הסרט שהוא הטיפול בדמותו הנוגעת ללב של המאכר הניו יורקי שמנסה לסדר לכל הסובב אותו את החיים ולעשות טוב. תשומת הלב של הצופים נוהה אחרי הסיפור הפוגש את מערכת עינייניו של סגן שר צעיר ההופך, בהתפתחות "סינדרלית" להיות ראש ממשלה(ליאור אשכנזי) עם מי שמנסה לסדר לו עיניינים ונעזר בנפנוף בכנפי מעילו. וכך נדחק מעט העיניין האמיתי, המסתבך והולך של נורמן, המנסה לתפוס אחיזה , ולו מינימאלית בחיים שחולפים מעליו אל שולי העלילה המתפתחת ואל קרן תשומת הלב שלנו, לפחות בארץ.

האיש העורג להכרה, לתקיעת יתד משמעותית בחברה שמשאירה אותו בשוליים ורק משתמשת בו לצרכיה המיידיים, מנסה בעצם לעשות טוב, לעזור ככל יכולתו. אבל המארג של הקשרים שהוא טווה חונק אותו, כולא אותו כמו עכביש הנתפס בקוריו הוא, בלא יכולת להתחמק מתוצאות מעשיו הטובים ללא עזרתם של התסריטאי והבמאי.

הסנסציוני רומס את האישי והאנושי וכך הסרט שניסה לתפוס מרובה נשאר, למרות יכולות טכניות ורגעים יפים, לוקה בחסר, אולי גם די מאכזב.

נורמן – 7 פלוס בסולם אורשר.

Norman

רוצה לשתף ?