סרטו החדש של ארז תדמור מביא דרמה מוכרת כל כך מחיינו הציבוריים – התנגשות בין העיוות החברתי והמוסרי הנובע משימור עמדות כח במשך זמן רב מידי ובין הנסיונות לנקות אורוות מסואבות. עימות מוסרי הלובש גוון אישי במסגרת מאבק רוחש בנמל אשדוד. במקרה שלנו היום – סרט וכל כך ריאליסטי. 8 פלוס בסולם אורשר.
למרחקים מפליגות הספינות.
אלף ידיים פורקות וּבוֹנות,
אנו כובשים את החוף והגל,
אנו בונים פה נמל, פה נמל.
אנו כובשים את החוף והגל,
אנו בונים פה נמל, פה נמל.
מוצק הבטון ומורם המנוף
סירות המִטען מַגיעות אל החוף
תכלת מלמטה וּתכלת מעל,
ככה נבנה הנמל, הנמל.
תכלת מלמטה וּתכלת מעל,
ככה נבנה הנמל, הנמל.
(לאה גולדברג, פעם…)
זאת אינה הפעם הראשונה שבה מעמיד ארז תדמור את הגיבור שלו מול הכורח למלא את חובתו המקצועית והמוסרית לפני שהוא חוזר הביתה בסרט על דילמה אישית וחברתית. בפעם הקודמת זה קרה ב”ארץ פצועה” שבה היה רועי אסף שוטר חיפאי בליל פיגוע שאמור לשמור על מחבל פלסטיני פצוע, בניגוד לאינסטינקטים ואל מול ההתלהמות והכאוס מסביב. אם רוצים מאוד ניתן למצוא קווי אופי גם עם שני הסרטים הנוספים שתדמור ביים “סיפור גדול” ו”הבן של אלוהים”, הראשון קומדיה על קבוצת שמנים מאוד המקימים מועדון סומו והשני סיפור מסע לשורשים ביוון של אב ובנו החוזר בתשובה.
בסרטו החדש “נמל בית”, סרט שיש בו יותר מקורט אמירה פוליטית על ישראל הצינית, הקפיטליסטית של היום שזנחה את הערבות ההדדית לטובת הרווח האישי, תדמור מוותר על אלגוריה או כל פילטר ז’נריסטי אחר כאשר הוא מציב בפנינו את הסיפור שלו שכולו לקוח מהחיים ממש. אפילו – במקרה שלנו, מעמודי החדשות חם חם ממאבקי הכוח בנמלים.
זהו סיפור המאבק בין אהרון אביטן, מהנדס אוניות החוזר לאשדוד אחרי עשרות שנים בים כדי לבנות מחדש את היחסים עם בתו ולהשליך עוגן בנמל הבית שלו ורחמים אזולאי, יו”ר ועד העובדים המקומי, בן משפחה וכל יכול בתחומי אותו נמל. השניים מוצאים עצמם זה מול זה במאבק איתנים שבו אהרון, הממונה החדש על הפעלתו התקינה של הנמל חייב להתעמת עם הנהלים המסואביים והכוחניים שאזולאי מנסה לשמר בטריטוריה שהוא מחשיב כאחוזתו הפרטית. ההבטחה לתמיכה בנסיונות ההבראה מטעם מנהל הנמל (שרון אלכסנדר) הופכת לבגידה על רקע מציאות כלכלית ופוליטית.
הסיפור מוכר מימי שביתת הימאים בהנהגת נמרוד אשל ואייק אהרוניביץ’בתחילת שנות החמישים בחיפה, דרך הימים הסוערים באשדוד של יהושוע פרץ ועד אי השקט המתמשך היום עם הסיפורים על אלון חזן, שנדמה שהיה אחת הדמויות על פיה עוצבו האנטגוניסטים כאן. הנמל, ולא רק אצלנו הוא טריטוריה נוחה לסיפורי עימות כאלה, ראו את “חופי הכרך” של איליה קזאן כתשובה מסוגננת לטענות על התנהלותו בימי צייד המכשפות. אצלו, כזכור היה ועד העובדים מאפיה ומרלון ברנדו שיצא כנגד – לוחם צדק…
תדמור בונה את העימות שבין אהרון שהחליט בתמימותו ובנחישותו לתקן את המציאות, זאת הגולשת מהנמל גם לשדרות רחבות יותר של החברה הישראלית, לבין אזולאי המסמן את מה שקורה לנו אחרי שנים של שלטון כוחני. זהו המאבק לנקיון אישי וציבורי, להנחלת סדר קיומי חדש שצריך לבוא לאחר סילוקן של ערמות שחיתות רקובות שאכלו בנו במשך שנים ועוותו את הפורמט המקורי.
במקביל לסיפור העיקרי, הכוחני וכדי לרככו, בונה תדמור סיפור אישי, בארומה מלודרמטית על הנסיונות של אהרון לחדש את הקשר עם בתו (לירון בן שלוש), שכועסת עליו כי זנח אותה כשהלך לים לשנים רבות, ועל הרומן העדין המתפתח עם מנהלת המכס הרוסיה (אנה דובנוביצקי).
הטיפול הריאליסטי, פשטני מעט בו מצולם הסרט פוגע אולי מחד באפשרות שלו להמריא לאמירה רחבה יותר על המהלכים הפנימיים של הדמויות ועל התנגשות טראגית בין אידאלים כה מרכזיים בחיינו, אך מאידך הוא מעניק לסרט את כוחו ותוקפו. משחק נפלא של יורם חטב ושמיל בן ארי בתפקידים הראשיים מנתב את הסרט הישר לבטן הרכה של המציאות החברתית והכלכלית שלנו.
נמל בית – 8 פלוס בסולם אורשר.