השאלה מהו בעצם הקולנוע – סיפורים מלודרמטיים שמחליפים גיבורים ורכילות אנושית כבר עשרות שנים ללא שינוי, או חיפושים מתמידים אחרי שפה חדשה, מורכבת יותר ומאתגרת העונה לצרכים של החיים המודרניים מרובי הפרספקטיבות, עולה תוך כדי הצפיה בסרט. אבל הצילומים הנפלאים, הדמויות הסימפטיות והנראטיב שעושה לנו טוב בגב, משתיק את הרהורי הכפירה הללו, לפחות בחלק גדול של הזמן. למרות ההסתייגויות, 8 בסולם אורשר.
בכותרות הסיום מודיע לנו הבמאי אריק בנר כי מדובר בעצם בסרט שנעשה "בהשראת אגדה אמיתית". על פניו זהו אוקסימורון, הגדרה הכוללת דבר והיפוכו. שהרי האגדה היא כולה דמיון, סיפור בדוי ואילו המציאות, ההוויה היא כולה עובדות שאת רובן ניתן לבדוק. אז מדוע משתעשע עימנו האדון בנר שהוא ודאי לא מי שדעתו נשתבשה עליו בחיבור הבלתי אפשרי של פרדוקס זה ?
התשובה מרחפת לה מעל הסרט כולו, כמו העננים בשמיים הכחולים של פרובנס היפיפיה ומאחדת את המרכיבים הנוגדים כל כך של הסרט. האגדה – סיפור הקשר הבלתי אפשרי שקורם כאן עור וגידים בין שני הפרוטגוניסטים של הסרט. המציאות – הדמויות עצמן, המשורטטות היטב כל אחת ואופיה, כל אחת וצרותיה והאפשרויות שלהן לחמוק זה אל זאת. ובניהן הטבע המטריף, המשכר, הצבעוני כל כך של חבל הארץ היפה הזה על ברואיו החי, הצומח והדומם שגם הוא חלק מהגיבורים של הסרט.
נדמה שבחיים האמיתיים, הציניים, החומרניים לא יתכן מפגש רומנטי כמו שמתרחש כאן בין לואיז לפייר. היא, אלמנתו של חקלאי גברי רודף הרפתקאות וסכנה, אשה יפה ועקשנית המגדלת את שני ילדיה ומנסה להמשיך ולתחזק את חוות עצי האגס והכוורות למרות ההפסדים האדירים. הוא, בחור צעיר, גרום, תמהוני הלוקה בתסמונת אספרגר שמתגורר במחסן שמאחורי חנות ספרים ונפגע יום אחד ממכוניתה באחד השבילים הנידחים שבין הגבעות המוריקות. אבל הסרט עושה את זה והחמלה האנושית מצד אחד וההתאהבות המאופקת מצד שני פורצות כמעט מייד. אגדה זאת אגדה זאת אגדה ויש לה חוקים.
ההגיון מתנדף מכאן והלאה והרגש, בנה הבכור של האמפטיה הולך ותופח כדי לכסות את הבלתי אפשרי. כמו סיפור האהבה שבין בל היפה והחיה של אגדת העם המוכרת או איזמרלדה והגיבן מנוטר דאם גם לואיז שמרגישה חובה להגן על מי ששולח לה 37 זרי פרחים של אהבה, מפתחת קשר עם האיש המוזר שפרץ לחייה. בלי לשאול שאלות, בלי לנסות לשנות את המהלך הצפוי של העיניינים. למרות שהיא מודעת למוזרותו, לאובססיות שלו, היא מכניסה אותו לביתה כדי להפוך אותו לחלק מחייה.
הבמאי ופילוסוף הקולנוע פיטר גרינאווי מדבר בהרצאותיו על קולנוע המיינסטרים שאנו צורכים בכמויות משכרות עד היום שהוא בעצם גרסאות משוכפלות של מלודרמות ספרותיות מהמאה ה- 19. מה שמעסיק סרטים אלה, הוא טוען אלה הם הסיפורים טעוני הרגש שנוסעים אותנו אל הסוף הטוב, שהנראטיב העלילתי הרומנטי הוא הדומיננטי בהם. את אלה צריך להחליף בקולנוע אחר המתאים לקצב החיים המודרניים שמעסיק יותר ממרכז עצבים אחד בו זמנית ומצריך חלוקת קשב בין כמויות אדירות של אינפורמציה ויזואלית וקולית שיוצאת מן המסך, ולא דוקא בסדר כרונולוגי. שקיעה מנטאלית והכרתית בסרטים כמו "נפלאות החושים" מעלות מחדש את הצורך בדיון מהי אכן הסינמה, בייחוד לאור התאוריות של גרינאווי.
הסרט של בנר שכולו סיפור, אגדה, מצטרך לאלפי סרטים שהם כולם רק סיפור. אולי גם סיפור לפני השינה, מרגיע, יפה, מלטף שאין אחריו שום קטר פילוסופי, רעיוני, קולנועי חדשני שלא ראינו כבר שוב ושוב. השאלה שעולה וצפה היא כמה סיפורים כאלה, גרסאות על אותה מנגינה נוכל לראות חזור ועכל כמעלי גירה. סיפורים של "הרגשה טובה" שמפעילים, אולי את הסקרנות שלנו בתחום המציצנות הרכילותית – האם הם מתאהבים, איך הם מתאהבים, האם יוכלו לחיות ביחד, מה יגרום להם להתאהב , מה יפריד בניהם, איך יחזרו שוב זה לזרועות זאת, אסקפיזם אמיתי בלא שאלות קיומיות אמיתיות שנשאלות ואולי מחפשות תשובות . איך האגדה תפגוש את המציאות, כדבריו של בנר בסוף הסרט.
אז נכון שמי שמחפש יוכל למצוא כאן רמזים לעיסוק בתסמונת אספרגר וביחס לשונה, אבל חכו ל"רואה החשבון" עם בן אפלק, עוד מעט ותקבלו מידה מפוצצת מאותו עיסוק. האם הסרט מנסה לאמר לנו שגם לאחרים בינינו יש סיכוי לפגוש אהבה ? לא בטוח, מה גם שהשניים לא נוגעים פיסית האחד בשניה (להוציא את השניות האחרונות בסרט כשהתמונה מיטשטשת לחלוטין) ואהבת בשרים היא כאן מחוץ לפריים. האם הוא אומר שלכל "מוזר" יש גם צדדים חיוביים בהם הוא יכול לעזור ולתרום ? אולי, אבל גם זה נראה ונשמע כמו תרוץ "מן המכונה", חיצוני ומלאכותי.
ליד אותן שאלות קיומיות תלוי לו סרט מסודר היטב, מתחנף ומצליח בכך ברוב הזמן, עם שני שחקנים סימפטיים. ורז'יני אפירה, יפה אך לא מידי, חזקה אך לא מידי, חביבה ואנושית לפי המידה ובנז'מין לווארן הדק, כמעט שקוף הנוגע לב בהבעה שאינה משתנה לאורך כל הסרט. לידם כמה רגעים להיאם עבאס, במקור ערביה-ישראלית-פלסטינית שעברה לצרפת כדי לפתח שם קריירה בקולנוע. צילומים נפלאים שמביאים המון רגעים של טבע ויופי שבא להתרפק עליו מחזקים את הרצון לחבק את הגיבורים ולהתגלגל איתם במדרונות הדשא הירוק, החמניות הזהובות והלוונדר הסגול, הסמלים המובהקים של פרובנס, כמו בציורים של ואן גוך.
"נפלאות החושים" – 8 בסולם אורשר
LES GOUT DES MERVEILLES