"סטלין מת !" – משל עץ האורן

עץ האורן, מגדירים הבוטנאים הוא עץ שגדל מהר, קליפתו עבה והשרף המצוי ברקמת גזעו מאט את התפרקות המחטים שלו, הם עליו שנשרו. זאת הסיבה העיקרית שהאורן מונע גידולם של צמחים אחרים בסביבתו ולכן יערות האורנים שוממים בדרך כלל מתחת לצמרות. רק פטריות, חלקן פטריות רעל מניקות את השורשים שלו והוא מזין אותן בדשן להתפתחותן. בגלל השרך והעלים הדליקים, האורן רגיש לדליקות ושנות חייו קצרות יחסית. הוא משמש בעיקר לתעשית הרהיטים.

"סטלין מת !" היא סאטירה פוליטית המתארת באופן משעשע ועוקצני את הרגעים שאחרי הסתלקותו של מנהיג טוטליטארי שהטיל צילו וחיתתו על סביבתו, מנע כל אפשרות לצמח יורש וחיסל את כל מי שלא ראה עימו עיין בעיין. לעיתים נכחדו אפילו גם אלה שראו, אך ריחם עבש היה באפו הרגיש. יוסף סטלין היה מנהיג כריזמטי ואכזר שהשתלט על חבורת ההנהגה הבושלביסטית לאחר מותו של לנין אבי המהפכה, והטיל מורא אדיר על כל מתנגדיו בשורה של סיכולים ממוקדים של אויבים מיידיים בהנהגה ובעקבותיהם באשד של חיסולים ללא הבחנה ברחבי הארץ הענקית כולה. האיש, מגדולי הרודנים של ההיסטוריה היה אחד מרוצחי ההמונים הגדולים של הציויליזציה האנושית ואחראי על מותם של עשרות מיליונים, בדרך זאת או אחרת, הגליתם ועינוייהם של מיליונים אחרים והכל כדי לקיים את שלטונו העריץ.

ככזה היה מוקף בקבוצה קטנה של נאמנים ששרתו אותו בעיוורון, שמדדו בזהירות את צעדיהם וחיו גם הם בחשש תמידי לגורלם וביצעו בדיוק ובנאמנות מפוחדת את כל גחמותיו – מהרכבת רשימה זאת או אחרת של מועמדים להוצאה להורג ועד הוצאה לפועל של הקלטה מחודשת של קונצרט שהושמע ברדיו ומצא חן בעיניו. שום נימה של ביקורת לא נשמעה בחדריו, גם לא כשחייב את הפוליטבורו לצפות איתו במערבונים האמריקאים של ג'ון פורד עם ג'ון ווין וגם לא כששינה בהינף אצבע גורלות את אנשים ומדינות.

תקופה אפלה כזאת בודאי לא קל להעביר דרך מסננת קומית, אבל סאטירה יכולה בהחלט להדחק במקום, אפילו שעברו למעלה מ 95 שנים מאז מותו. בייחוד אם אפשר למתוח משם קווים מקבילים של דמיון עם התנהלותם של כמה שליטים בימינו אלה. וזה בדיוק מה שרצה ארמנדו יאנוצ'י  כשפגש את הרומן גרפי של פביין נורי והחליט לעשות מזה סרט. הסאטירה העוקצנית והחריפה שלו מביטה כמובן אחור אבל מצביעה קדימה. מה קורה לסביבה שבה המנהיג דומיננטי מידי ומה קורה אחרי שהבלתי יאומן מתרחש והוא נגדע. וזה, בסופה של כל סאגה הרי קורה.

השאלות שמקבלות תשובה ברורה לאורכו של כל הסרט היא האם מקבילית הכוחות בקרמלין עוצבה בגלל שסטלין היה באמת כה חזק ובלתי ניתן לעצירה גם אל מול הקבוצה הקרובה לשלטון של הפוליטבורו, שההחלטות בה היו אמורות להתקבל פה אחד, או שהחברים מתחת לצל הכבד של הדיקטטור היו כל כך שבירים וחסרי חוליות שפשוט לא היה מי שיעמוד כנגד המעשים הנוראים שנעשו בשם האידאל הקומוניסטי. התשובה כאן היא – כן, הם היו אנוכיים, צייתניים, רצו לשמור על מעמדם ובעיקר אידיוטים.

זאת לא הפעם הראשונה שיאנוצ'י הסקוטי מחדד פגיונות אל מול טיפשותו של ממשל שנכנס לנעליים הגדולות על מידתו. הוא עשה את זה בצורה משעשעת מאוד וחדה ב"ויפ" ("VEEP"), סדרת הטלויזיה  שבה ניסתה ג'וליה לואי דרייפוס כסגנית הנשיא הריקנית להוכיח שבכל זאת יש בה משהו לאורכה של שורת שקרים ומניפולציות. אח"כ כנשיאה היא מפוצצת בעצמה את הבלון המגוחך שניפחה.  הוא עשה זאת בסדרה אנגלית סאטירית דומה וסיכם בסרט הקולנוע "בסוד העיניינים" ("IN THE LOOP ") שהעלה את האבסורד בו מתנהלים מעגלי השלטון באנגליה ובארה"ב בעלילה הדוחפת אותם למלחמה בעקבות התבטאות אידיוטית אחת.

ב"סטלין מת !" סרטו השני הוא לש את הטיפול חסר הרחמים שלו לתבנית של אירועים הסטוריים, אבל מצליח גם מהם, שכביכול עבר זמן תפוגתם כאלגוריה, להשחיל תובנות מודרניות. כאלה הנכונות גם לחיים היום, לפוליטיקה העכשוית, קרוב ורחוק מאיתנו. נכון שכאן הוא לא חודר עמוק אל המדמם, כנדרש מסאטירה ונשאר מעל המיים ברמה של מערכון או פרק בסדרה, אבל גם כך ניתן לשאוב לא מעט תובנות והנאה.  קבוצת המטומטמים שצריכה לקבל עליה אחריות לתפעל את המכונה האדירה הקרויה רוסיה הסובייטית, במרץ 1953, מנסה להניע יכולות והחלטות כל שהן בשממה שהשאיר אחריו הרודן אבל האימפוטנציה המושרשת לא מאפשרת להם לחשוב בגדול. וזהו הזמן של החשבונות הזעירים, הריבים הקטנים, היריבות שמטרתה להחליט מיהו מלך הגמדים.

סטלין גסס במשך כמה ימים אחרי שנפל בחדרו כתוצאה משבץ מוחי, רק משום שהחבורה שסבבה אותו לא ידעה להחליט מה לעשות. להזעיק רופא – אבל טובי הרופאים נרצחו או הוגלו ע"י סטלין, או לדון ולהחליט מה לעשות בשכיב מרע המתרוקן למוות. החבורה בה מתרכז הסרט כללה את בריה ראש השרותים החשאיים שהיה אחראי על ביצוע החיסולים, מלנקוב סגנו וראש המפלגה הקומוניסטית, מולוטוב שהיה שר החוץ אבל בגלל מעצרה של אשתו היהודיה סולק מהתפקיד וכמעט הוצא אף הוא להורג, וחרושצ'וב שהיה המתוחכם בחבורה ובסופה של תקופת ההתארגנות אף הפך להיות מנהיגה של בריה"מ לאורכה של המלחמה הקרה. לתמונה נכנס גם הגנרל ז'וקוב כמפקד הצבא הנפוח והכוחני שמציע זוית אחרת לאבסורד המתפתח.

הבעיות הן פרקטיות ודי פשוטות. מי מארגן את הלוויה, איך מודיעים לעם, מה עושים עם סווטלאנה בתו של סטלין ועם ואסילי בנו השתוי והנפוח, ואיך מחסלים את שלטון האימים שנשאר בזנב מתנפנף כאיום על פרטים וחברה בסביבה. מלנקוב מתגלה כחדל אישים נפוח, מולוטוב שמח שקיבל את חייו ואת אשתו במתנה, וחרושצ'וב החריף מנצל הזדמנויות. אבל הכל מתנהל בעופן עקום כל כך שבא לצחוק. היום זה אפשרי, לפני 95 שנים זאת היתה טרגדיה. האבסורדים תופחים, הטקסטים משעשעים בטמטומם, והכאוס חוגג.

יאנוצ'י בחר את שחקניו בפינצטה וכולם מזנקים כאן על הדמויות בהנאה רבה. ודאי היה שמח מאוד על הסט. סיימון ראסל ביל הוא בריה, עצבני, קופצני, הסטרי ובעיקר מודאג (ותהיה לו סיבה לכך, אומרת גם ההסטוריה), ג'פרי טמבור הוא מלנקוב אדיוטי וחסר אונים כל כך שבא אפילו לחבב אותו, מייקל פאלין (מונטי פייטון) הוא מולוטוב והוא מייקל פאלין (עם לפחות בדיחה אחת שהוא לוקח מהימים הטובים של החבורה האגדית ההיא), ג'ייסון אייזקס הוא ז'וקוב הנפוח והמתפוצץ ממדליות, אדריאן מקלאפלין הוא סטלין שנעלם מהר ועל כולם סטיב בושמי כחרושצ'וב. חלקלק, מהיר, מניפולטיבי וזוכה בכל הקופה.

"סטלין מת !" הוא כאמור סרט מצחיק, לרגעים אפילו נוגע ללב שמתקדר לקראת סופו, לעבר הנמשל. קשה להשתחרר בימים אלה מהתחושה שמשהו מוכר מזדחל לו לאולם בעת ההקרנה, מצב שאינו זר לנו, של מנהיג המבצר לעצמו סביבה של אדמה חרוכה, של היסטוריה שממש לא אכפת לו אם יהיה לה המשך אחריו. זהו הטעם המר המצוי בסופו של תהליך המציצה של הסוכריה המבטיחה חמוץ מתוק. אבל זאת סוכריה שצריך לקחת לפה.

"סטלין מת !" – 8 פלוס בסולם אורשר
The Death Of Stalin

רוצה לשתף ?