חברי האקדמיה לא יפספסו שום הזדמנות להעניק את פרס המשחק למישהו או מישהי עם מבטא בריטי, או סקוטי או וולשי בטקס שלהם, או לפחות להניח בפני אחד או אחת מאלה את ההזדמנות. ובדיוק בשביל זה הועלתה המועמדות של הסרט "האב" שהוא אמנם סרט שיש בו לא מעט איכויות, בעיקר של משחק ובעיקר של עיצוב דמויות וטיפול מרגש בנושא הזקנה וסוף החיים, אבל אחרי הכל מדובר כאן בתאטרון מצולם. הערכים הקולנועיים, הויזואלים, ההוליוודיים של פעם נדחקו אחור אל תצוגת יכולת וירטואוזית של שני שחקנים, לפחות שמציגים טכניקה עילאית ומרשימה, אבל כזאת שנראית טוב יותר מהשורה החמישית באולם התאטרון, מאשר בקלוזאפים מתוחים לאורך ולרוחב על המסך.
אנטוני הופקינס בתפקיד אנטוני, קשיש דמנטי בשנות השמונים שלו ההולך ומאבד את אחיזתו בחיים האמיתיים ואוליביה קולמן כאן, בתו התומכת כבר הוכיחו, כל אחד לחוד כי הם שחקני-על גם בקולנוע ובטלוויזיה. אבל הפרויקט הנוכחי שלהם הוא מה שהיה בגלגול קודם מחזה תאטרון, מתוצרתו של המחזאי-במאי פלוריאן זלר והתוצאה היא העברה של האירועים מהבמה אל המסך בלי לנצל כמעט לחלוטין את האפשרויות הגמישות של הקולנוע. המעברים בין זירות אירוע אמנם מתרחשים בעזרת הקסם של שבירת אחדות הזמן והמקום, אבל הן רק עיטור משני להתרחשות כולה.
יש לזה את הכוח של הקולנוע כמשחזר ומשמר אמנות אחות וגם זה חשוב, אבל את היכולות היצירתיים של המדיום אין זלר והתסריטאי-מעבד שלו כריסטופר המפטון מוציאים לפועל. וכך אנחנו נשארים עם תמיהה נוספת לסיבה בגינה החליטו חברי האקדמיה לכלול את הסרט כאחד מנבחריהם, זולת אותו צורך שאי אפשר להתעלם ממנו לחפש מועמדים לפרסים של משחק במאגר העצום והייחודי שמונח לו מעבר לאוקיאנוס, מזרחה מהם ממנו הם נוטלים מידי פעם זוכה מאושר.
כשלעצמו הסרט הוא אחד הסרטים המרגשים יותר העוסקים בתופעת הדמנציה, והזקנה המנוולת ההורסת את מוחם ועונת חייהם האחרונה של בני האדם. אנטוני מנסה לאורכו לברר לעצמו את יחסיו עם בתו, עם זיכרונותיו המבולבלים, עם המציאות הכופה עליו תלות באנשים אחרים, חלקם זרים שנכנסים לחייו ללא רצונו ובלי שליטתו. זהו סרט שמציג את המציאות כפי שהיא מבעד להכרתו, מציאות סובייקטיבית המשתנה כל הזמן בהתאם ליכולת שלו לזהות אנשים, קרובים כרחוקים הסובבים אותו. במידה מסוימת מזכירה נקודת המוצא הדרמטית את "הקבינט של ד"ר קאליגארי" האילם של רוברט וינה מן האקספרסיוניזם הגרמני לצד "שאטר איילנד" של סקורסזה מהעשור האחרון, סרטים שלוקחים את הצופה למסע אל עולמם הפנימי של הגיבורים ומציגים אותו מבפנים החוצה.
יחד עם זאת זהו אחד הסרטים (והמחזות) הבולטים העוסקים בנושא ניוונה וכאביה של הזקנה וחוסר האונים המלווה אותה לצד "הרחק ממנה" של שרה פולי עם ג'ולי כריסטי ו"אהבה" המופלא של מיכאל הנקה עם טרנטיניאן ועמנואלה ריבה.
זלר והצלם שלו בן סמית'ארד אינה מנסים בשום רגע שלו לפרוס את יכולותיה ונפלאותיה של המצלמה ומשתמשים בה רק ככלי שמעביר את כישרונותיהם והטכניקה המופלאה של השחקנים. הגוונים בהם בחרו לסרט כולו אפלים, חומים שיש בהם גם מן החמימות אבל גם מן האופק הסגור של מה שנשאר מהחיים. העריכה של יורגוס למפרינוס מצליחה להקפיץ אותנו מסצנה לסצנה באופן שמאפשר את הצגת נקודת המבט של אנטוני באופן אמין וחלק והעיצוב האמנותי משלים את בנייתה של אווירת הטשטוש בה נע הגיבור.
צוות השחקנים מיומן ומתנהל מול המצלמה כאנסמבל תיאטרלי לונדוני מכובד. אוליביה קולמן מצליחה להיות אנושית ונוגעת ללב, לידה גם השחקנים האחרים (לא אזכיר תפקידים משום שזה חלק מההפתעה בסופו של הסרט) רופוס סיוול, מרק גטיס, אוליביה וויליאמס (שחקנית אותה אני אוהב במיוחד…), אימוז'ין פוטס ועיישה דהרקר ועל כולם סר הופקינס. על כל השטיקים והטריקים של מייסטר במשחק וכמו אחד המקצוענים האחרונים שנשארו על הבמה והמסך האנגלי הוא מצליח לסובב אותנו, ללפף את רגשותינו ולמשוך אותנו אל המחוזות האישיים, האינטימיים ביותר שלו ושלנו.
ושוב הוא מתגלה כאן כשחקן תאטרון ענק שיודע לפרוט על כל הנימים של המקצוע שלו כדי לנגן על נשמותינו, רק חבל שהשנה יש לו תחרות אמיתית לפחות בדמותו של אנגלי אחר, גארי אולמן ב"האנק" ואולי עוד בריטי אחד ריז אהמד מ"צלילי המטאל", להלן. נראה…
סרט אחד על מחויבות, הכרה עצמית ותופים כבר זכה באוסקר ה – 87 בטקס שנערך ב 2015, שלושה פרסים ליתר דיוק לשחקן המשנה, לעריכה ולפס הקול הטובים ביותר. "זה היה "וויפלאש" של דמיאן שאזל עם מיילס טלר כפרח תופים הנאנק תחת ידו הקשה של מורה קפדן , הוא ג'י. קי. סימונס הנפלא שהיה לכמה שנים הסדיסט התורן של הקולנוע. האיש מאחורי התופים הוא גם גיבורו של הסרט "צלילי המטאל" המועמד השנה לאוסקר, וגם הפעם הסרט הוא על הכרה והצורך בהשלמה. אולם הפעם צליליה של מערכת התופים והוירטואוזיות של המתופף נשמעים הרבה פחות לאורכו של הסרט הזה. למעשה סובבת העלילה מעשיה חינוכית על היחס לחירשות ואיבוד שמיעה בסיפורו הדרמטי של מי שהשמיעה והמוסיקה הם מרכז חייו ואזורי המילוט האישיים שלו מצרות.
טוב, אז גם בטהובן היה חירש ולמרות זאת נשאר לנצח אחד מענקי המוסיקה בכל הזמנים, מי שדמותו חקוקה במודעות של הציויליזציה העולמית ורובן להבדיל, גיבור הסרט של דריוס מרדר הוא רק מתופף אחד מרבים בעולם עמוס ומרעיש מאוד של פאנק. אבל את הנכות הטראגית הזאת, חוסר היכולת לשמוע הם חולקים שניהם. המוסיקה היתה עבורו מקום מפלט מילדות ללא בסיס קבוע, ללא אב ומאוחר יותר מעולם של סמים ורק מסעי ההופעות עם בת זוגו הזמרת ברחבי אמריקה באוטובוס שהיה לבית שלפו אותו משם.
וכך, לפתע באמצע סיבוב ההופעות הוא מאבד את השמיעה, את פרנסתו, ונקרע בו העורק לחיים של יצירה ובעצם את כל הסיבות לחיות. רובן מוצא מפלט בחווה טיפולית לבעלי מוגבלויות כמוהו אולם קשה לו לעמוד בחוקי המקום. הדיבר הראשון שמעמיד בפניו ג'ו, מנהלו של המקום הפסטוראלי הוא לקבל את המצב איליו נקלע, שחירשות אינה נכות ויש חובה לקבלה ולהחליט לחיות איתה. ורובן מנסה, אבל החיים הקודמים שלו מושכים אותו אליהם ואינם מרפים. הוא לא מוכן לוותר עליהם. הפתרון הוא ניתוח חדשני המאפשר סוג של שמיעה, אבל זה אומר שהוא חייב לעזוב את הסביבה שהחל להתרגל אליה, להתפתח בה ולהיות חלק משמעותי ממנה.
ריז אהמד בתפקיד הראשי, גם הוא שחקן אנגלי ממוצא פקיסטני שעשה את הדרך מגילום של דמויות סטראוטיפיות מן המזרח שהתאימו למראיהו החיצוני לשדה הפורח של אופציות נרחבות יותר התכונן היטב לתפקיד. הצילומים במסצ'וסטס הירוקה, עם הטבע המלבב שלה ארכו ארבעה חודשים אולם ההכנות שלו לתפקיד – כולל לימוד לנגן על התופים ובעיקר את שפת הסימנים האמריקאית נמתחו על תקופה ארוכה פי שתיים לפחות, מה שהכין אותו היטב לתפקיד המרשים, מנטאלית ופיסית.
"צלילי המטאל" הוא גם סרט על קבלת הדין והצורך להסתנכרן עם נפתולי החיים ומשבריהם, אבל הוא גם סרט שיש בו כמות לא מעטה של מוסר חינוכי באשר ליחס לשונה ולאחר. משחק מעולה של אהמד, של פול רייסי שאינו שחקן מקצועי, אוליביה קוק והופעה קצרה של מתייה אמלריק, צילומים פסטוראלים של טבע שברובו שקוע הסרט, עבודה יצירתית מאוד בעיצוב פס הקול והרבה אנושיות מלבבת ואהבת אדם עושים את הסרט ליצירה קטנה ומחממת לב.
סולם אורשר לסרטי האוסקר
1-2 "ארץ נוודים" ו"מאנק"
3 "משפט השבעה משיקאגו"
4 "צלילי המטאל"
5 "האב"
6 "יהודה והמשיח השחור"
7 "אשה צעירה מבטיחה"
8 "מינארי"